בג"צ 6460/02 - משה אליאב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'פירוש סעיף בהסכם הצטרפות קבוצת עובדים לקופת פנסיה. אין אגודה יכולה להגביל עצמה בתקנונה או בהסכם לבר-התקנון שלא לשנות את תקנונה

לתקציר - מאגר סביר

עליון


לתקציר פסק הדין

בג"צ 6460/02

1. משה אליאב

2. אמנון שצקי

3. מרדכי פריד

4. עדנה שצקי

נ ג ד

1. בית הדין הארצי לעבודה

2. קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה

שיתופית בע"מ

3. היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[08.02.06]

 

כבוד המישנה לנשיא מ' חשין

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופטת א' חיות

 

תגובה לצו-על-תנאי

 

בשם העותרים - עו"ד עדי קפלן; עו"ד מלי דגני

בשם המשיבה 2 - עו"ד אשר חלד, עו"ד נעמה בביש

בשם המשיב 3 - עו"ד דלית גילה

 

פסק-דין

 

המישנה לנשיא מ' חשין:

 

 

הנה היא המערכת שהונחה לפיתחנו זו הפעם: קבוצת אנשים מבקשת שהנמנים עימה יתקבלו כחברים בקרן פנסיה המאוגדת כאגודה שיתופית. הרשאית היא הקרן להתקשר עם חברי הקבוצה בהסכם לבר-תקנון המעניק לחברי הקבוצה תנאים מיוחדים ומיטיבים ביחס לשאר חברי הקרן והמוסיף וקובע את עדיפותו על-פני תקנון הקרן?

העותרים הם חברים בקרן פנסיה המאוגדת כאגודה שיתופית. לפני שנים רבות הצטרפו העותרים לקרן הפנסיה בהסכם מיוחד - הסכם לבר-תקנון - שהיקנה לכל אחד מהם תנאים מיוחדים. כן קבע ההסכם, כי תנאים שנקבעו בו עדיפים הם על תקנון האגודה. הזכאים הם העותרים, כטענתם, לאותם תנאים מיוחדים שנקבעו בהסכם המיוחד, או שמא - כטענת המשיבים - בסתירה בין אותם תנאים לבין הוראות התקנון, עדיפות הן הוראות התקנון? עניינם של העותרים עלה הן לפני בית הדין האזורי לעבודה הן לפני בית הדין הארצי לעבודה, ובתי-הדין החליטו גם-כאן גם-כאן כדבר המשיבים. על הכרעת דין זו העתירה שלפנינו, ועתירת העותרים היא כי נבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה וכי נוסיף ונקבע שההסכם כוחו רב מכוחו של התקנון. פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה הוא ע"ע 629/97 אליאב נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 721 (פרשת אליאב).

 

עיקרי העובדות שלעניין ועיקרי ההליכים שהיו עד-כה

2.    העותרים 1 ו-3 היו עובדי בנק לאומי בע"מ (בנק לאומי) ואִישָהּ של העותרת 4 היה עובד בנק איגוד בע"מ (בנק איגוד). שלושה עובדים אלה (העובדים או העותרים) פרשו מעבודתם במועדים שונים בשנים 1993 ו-1994.

3.    בשנת 1965, בעת שהיו עובדי בנק קופת-עם בע"מ (בנק קופת-עם), הצטרפו העותרים כחברים לקופת תגמולים שלימים נתגלגלה להיותה קרן מקפת, המשיבה 2 לעתירה. לנוחות הדיון נדבר להלן בקרן מקפת גם במקום שהמדובר הוא בקופת התגמולים. הצטרפות זו לקרן מקפת נעשתה בהסכם שהיו שותפים לו העותרים, קרן מקפת, ועד עובדי בנק קופת-עם וההסתדרות הכללית (ההסכם או הסכם 1965). הבנק, הוועד וההסתדרות הצהירו כי ההסכם מהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם הקיבוצי המיוחד של עובדי הבנק וכי מחייב הוא את הצדדים לו. תכלית ההסכם היתה לרכוש עבור עובדי בנק קופת-עם - לענייננו: העותרים - פנסיה מקיפה כדבר ההסכם. עובדי בנק קופת-עם חתמו על בקשה להצטרף כחברים לקרן מקפת, וכך עשה כל מי שנתקבל לעבודה בבנק קופת-עם לאחר חתימת ההסכם. עובדים אלה אשר חתמו על בקשת ההצטרפות נתקבלו כחברים בקרן מקפת.

4.    ההסכם קבע הסדרי פנסיה למי שהיו עובדי בנק קופת-עם, ולענייננו חשובה במיוחד הוראת סעיף 10 בו, שלפיה אמורים שיעורי הגימלאות שישולמו לעובדים (לשעבר) להיות מחושבים על-פי המשכורת החודשית הממוצעת בשנת עבודתם האחרונה. שיטת תשלום זו כונתה "שיטת המשכורת האחרונה". סעיף 24 להסכם הוסיף וקבע כי בסתירה שבין ההסכם ובין תקנון הקרן - ידו של ההסכם תהא על העליונה. ובלשון המקור:

24.  להסכם זה מצורף תדפיס של "תקנות קרן הפנסיה" של האגודה אשר נקראו לעיל "תקנות קרן הפנסיה" [התקנון - מ' ח']. תנאי תקנות אלו מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם הזה בכפיפות לשינויים, לסייגים ולהתנאות הכלולים בהסכם זה או הנובעים ממנו במפורש או מכללא. בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות יחייבו הוראות הסכם זה.

 

בית הדין הארצי קבע כי שני המיסמכים שלעניין - תקנון קרן מקפת וההסכם - קבעו לעת כריתת ההסכם תוכנית פנסיה דומה - תוכנית המבוססת על שיטת המשכורת האחרונה - בכפיפות לשינויים קלים שאינם לענייננו עתה. עם זאת, כך הוסיף וקבע בית הדין הארצי, ככל שיש הבדלים בין התקנון לבין ההסכם, הוראות ההסכם מיטיבות עם העובדים. ראו: פרשת אליאב, 798-796.

ראוי עוד שנזכיר את הוראת סעיף 21 להסכם, שלפיו יושוו תנאי ההסכם להסכם שאפשר ייכרת בעתיד עם צדדים שלישיים ואשר יעניק לאותם צדדים תנאים משופרים מן ההסכם עם עובדי בנק קופת-עם:

21.  אם לאחר חתימת הסכם זה ינתנו לגורם או לגורמים אחרים שיצטרפו לאגודה, תנאים טובים יותר מאלה הכלולים בהסכם זה, יחולו התנאים החדשים הנ"ל מאליהם גם על הבנק ועובדיו כאילו נכללו בהסכם זה.

הוא הדין אם יחולו שינויים בתקנות קרן הפנסיה שיהיו לטובת העובדים והבנק - יחולו אף אלה אוטומאטית.

5.    בשנת 1976 רכש בנק לאומי את בנק קופת-עם, ובהסכמי הרכישה נקבעה המשכיות לזכויותיהם של העובדים בקרן מקפת. אותה זכות ניתנה אף למי שהפכו להיותם עובדי בנק איגוד.

6.    באותה שנה, שנת 1976, היתה שיטת תשלום הפנסיה שבקרן שיטת המשכורת האחרונה, כמוה כשיטה שנקבעה בהסכם משנת 1965. (נדייק עם זאת ונאמר, שחרף הזהות בשמה של השיטה, לא היתה שיטת המשכורת האחרונה על-פי ההסכם זהה לשיטת המשכורת האחרונה על-פי תקנון הקרן). מצב זה נתחולל בו שינוי בחודש אפריל 1981, שעה שמקפת שינתה את תקנונה, זנחה את שיטת המשכורת האחרונה, וקבעה תחתיה שיטה חדשה המכונה "שיטת הממוצעים". על פי שיטה זו - כהסברו של בית הדין הארצי לעבודה - "מחושב שיעור הפנסיה לכלל חברי הקרן על-פי רמת השכר המשקפת את רוב תקופת עבודתו של החבר, כך שבכל שנת עבודה מחושב היחס בין שכרו של החבר שממנו נוכו הפרשות לקרן, לבין השכר הממוצע במשק (להלן - המקדם). השכר הקובע לצורך חישוב הפנסיה ... שווה למכפלת השכר היחסי הממוצע של העובד בשנות עבודתו (היינו המקדם הממוצע) בשכר הממוצע במשק בשלושת החודשים שקדמו לפרישת החבר".(ההדגשות במקור)(פרשת אליאב, בעמ' 780-779).

התקנון החדש הוסיף וקבע, כי שינוי השיטה - משיטת המשכורת האחרונה לשיטת הממוצעים - לא יגרע מזכויות החברים שהצטרפו לקרן לפני יום 1.4.1981. לשון אחר: משכורתם של אותם "ותיקים" תחושב, לעניין פנסיה, על-פי שיטת המשכורת האחרונה, בעוד שמשכורתם של המצטרפים לאחר יום 1.4.1981 תחושב על-פי שיטת הממוצעים.

7.    בשנת 1988 שוב נתחולל שינוי בהיקף זכויותיהם של היוצאים לגימלאות. שוב תוקן תקנון הקרן, וזו הפעם נקבע כי שיטת הממוצעים תהא השיטה האחת והיחידה לחישוב שיעור הפנסיה לפורשים לגימלאות: גם ל"ותיקים" גם לחברים החדשים. לשון אחר: מאז שנת 1988 ואילך, שיטת חישוב הפנסיה של כל היוצאים לגימלאות - גם של אלה שהצטרפו כחברים בעת ששררה שיטת המשכורת האחרונה, בהם העותרים - אמורה להיות מחושבת על-פי שיטת הממוצעים ועל-פיה בלבד. שיטת המשכורת האחרונה שבקה חיים לכל-חי. הערה: לכאורה - כך לפחות מורנו הגיונם של דברים - שיטת המשכורת האחרונה - שיטה עדיפה היא. אלא שקרן מקפת טוענת כי לא כך הווה: לדבריה, שיטת הממוצעים בענייננו היטיבה דווקא עם מרבית העובדים שפרשו לפנסיה מאז שנת 1979. אין לנו צורך להידרש לטענה זו, שכן אין מחלוקת כי שיטת הממוצעים הֵרֵעה עם העותרים.

 

8.    כזכור, פרשו העותרים מעבודתם בשנים 1993 ו-1994. לעת פרישתם שרר תקנון הקרן משנת 1988, ולפיכך חושבה משכורתם לצורך פנסיה על בסיס שיטת הממוצעים. העותרים התנגדו - ומתנגדים - לשיטת חישוב זו, וטענתם היא כי תיקון התקנון שלשנת 1988 סותר את הסכם 1965 אשר-על-כן אין להשגיח בו. לגירסת העותרים, כבלה עצמה קרן מקפת בהוראת סעיף 24 שלהסכם 1965 - דהיינו, בהסכמה כי בסתירה שבין הוראה מהוראות ההסכם לבין הוראה מהוראות תקנון הקרן, הוראות ההסכם ידן תהא על העליונה - ומכאן ששומה עליה על קרן מקפת לשלם לעותרים פנסיה על-פי שיטת המשכורת האחרונה ולא על-פי שיטת הממוצעים.

9.    בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופט י' פליטמן) דחה את טיעוני העותרים, בקובעו כי התקנון הוא המחייב וכי על-פיו ישק דבר. בבית הדין הארצי, בערעור, נחלקו הדעות: הנשיא אדלר, בדעת רוב מפורטת ומנומקת, סבר כבית הדין האזורי כי יש לדחות את התביעה. סגנית הנשיא, השופטת א' ברק - בדעת מיעוט מפורטת ומנומקת אף-היא - סברה כי יש לקבל את טענות העותרים; כי במאבק שבין ההסכם לבין תקנון הקרן ידו של ההסכם על העליונה; וכנדרש מכך זכאים הם העותרים לחישוב גימלתם על-פי שיטת המשכורת האחרונה.

10.  על החלטת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה עתרו העותרים לפנינו, ומשזכו בצו על-תנאי החליט מושב השלושה להרחיב את ההרכב למושב שבעה. הואיל ולהכרעה בעתירה הנוכחית עשויות שתהיינה השלכות-רוחב מרחיקות-לכת על הנעשה במיגזר הפנסיה בישראל, הודיענו היועץ-המשפטי לממשלה על התייצבותו לדיון, ובהמשך הדברים אף זיכנו בסיכומים ארוכים, מפורטים ומאירי-עיניים. לגופם של דברים מעמיד עצמו היועץ-המשפטי על צידה של קרן מקפת, ולו בשל גלי הצונאמי האדירים העלולים, לדבריו, לשטוף את המשק אם תתקבל טענת העותרים.

 

השאלה שבמחלוקת

11.  הנה היא אפוא השאלה שבמחלוקת בין בעלי הדין: במאבק שבין הסכם 1965 לבין תקנון 1988 - ידו של מי על העליונה? הוראת סעיף 24 להסכם מודיעה אותנו כי "בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות [קרא: התקנון - מ' ח'] יחייבו הוראות הסכם זה", לאמור, ידו של ההסכם על העליונה. טענת העותרים היא, אפוא, כי חרף תקנון 1988 יש ליתן תוקף מלא להוראת-הסכם זה שבין בעלי הדין, ופירושה הנורמטיווי של הטענה הוא, כי בהסכם 1965 הגבילה קרן מקפת את כוחה - ככל שהעותרים נוגעים בדבר - לשנות את התקנון בנושאים מסויימים, ולענייננו: לעניין המשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה. לשון אחר: עקב ההסכם פחת כושרה של הקרן לשנות את תקנונה, ובלשון משפט רומי העתיק, קרן מקפת כמו עברה תהליך של capitis deminutio. העותרים זכאים אפוא - אליבא דגירסתם - ל"חוק מיוחד" (lex specialis) שיחול עליהם, להבדילם משאר חברי הקרן. על דרך הכלל רשאית הקרן, אמנם, לשנות את תקנונה כאוות-נפשה (בכפיפות, כמובן, לעקרונות משפט כלליים), לא-כן לעניינם של העותרים בנושא המשכורת הקובעת לפנסיה. העותרים קנו זכות לשיטת המשכורת האחרונה, וזכות זו אין בסמכותה של הקרן לפגוע בה.

12.  עד שנבוא אל טרקלין חילוקי הדעות, הבה נמנה קביעות מספר - קביעות שבעובדה וקביעות-שבדין - שכעולה מפסקי הדין של בתי הדין לעבודה - בית הדין האזורי ובית הדין הארצי - מוסכמות הן על בעלי הדין:

א.    תביעת המערערים היא לתשלום פנסיה מכוח תקנון הקרן שקדם לתקנון 1988. אין היא תביעה לפיצוי על הפרת הסכם או להחזר דמי גמולים.

ב.    ענייננו הוא - לכאורה - בהסכם הסותר הוראה שבתקנון. התקנון עצמו לא שונה בשנת 1965, אף לא נכללה בו כל הוראה המאפשרת להעניק תנאים שונים לחברים שונים באגודה.

 

ג.     כותרתו של הסכם 1965 היא "הסכם קיבוצי מיוחד", וככל הנראה כוחו ככוחו של הסכם קיבוצי מיוחד. ואולם, התחייבויותיה של קרן מקפת בהסכם אינה חלק מההסכם הקיבוצי ולו משום שהקרן אינה מעביד.

 

לפירושו של הסכם 1965

13.  ענייננו סובב-הולך את הוראת סעיף 24 להסכם 1965, ובראש ובראשונה שומה עלינו להבין מה דובר סעיף זה אלינו. מה פירושו של צירוף התיבות "בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות [התקנון - מ' ח'] יחייבו הוראות הסכם זה"? גירסת העותרים היא, כי במקום שבו מתגלית סתירה או אי-התאמה בין הוראה בהסכם לבין תקנון הקרן - תקנון הקרן כפי שהוא מעת לעת - יד ההסכם על העליונה. אליבא דעותרים, ההסכם היקנה להם זכויות אלו-ואלו, ואין בכוחו של התקנון לשלול מהם זכויות אלו או לקצץ בהן: לא התקנון ששרר בעת כריתת ההסכם ולא כל תקנון שיהיה לעתיד-לבוא. על כך משיבים המשיבים בשני אלה. ראשית לכל מעיקרם של דברים לא נתכוונו בעלי הסכם 1965 אלא לסתירה כי תתגלה בין הוראה מהוראת ההסכם לבין הוראה מהוראת התקנון ששרר בעת חתימת ההסכם: בעלי ההסכם לא נתכוונו כלל לכבול את ידיה של הקרן לשנות את תקנונה מעת לעת, ולו בסתירה להוראה מהוראות ההסכם. בטענה זו תומך היועץ המשפטי לממשלה. שנית, כך טוענים המשיבים, אם אמרנו כי כוונת בעלי הסכם 1965 היתה לסתירה כי תקום בין הוראה מהוראות ההסכם לבין הוראת תקנון שתתקבל ביום מן הימים, כי-אז הוראת סעיף 24 (בעניין זה) הוראה בטלה ומבוטלת היא בהיותה נוגדת את תקנת הציבור, את דיני אגודות שיתופיות ואת משפט הפנסיה, המורים אותנו כי בסתירה כמבואר ידו של התקנון על העליונה. שאלה ראשונה לפיתרון היא אפוא השאלה מה ביקשה הוראת סעיף 24 להסכם 1965 להורות אותנו?

14.  לעניין פירושו של סעיף 24 להסכם 1965, נראית בעיניי גירסתם של המשיבים מגירסתם של העותרים. דומה בעיניי, כי סעיף 24 לא קבע - אף לא התיימר לקבוע - כלל נוקשה, כלל ברזל ונחושת, שלפיו תקבענה הוראות ההסכם את תנאי הפנסיה של העותרים לעולם ועד. פירוש זה להסכם הוא כה קיצוני, כה נוגד הוא מושכלות ראשונים באשר לחברוּת בקרן פנסיה (ועל כך נעמוד בהרחבה להלן), עד שנתקשה לקבל כי אבות הקרן בשנת 1965 נכונים היו לדרוס - וברגל רמה לדרוס - כללי-יסוד שחייבו אותם. לא כן בסתירה כי תתגלה בין שני מיסמכים שהיו מונחים לפני בעלי ההסכם - ההסכם מזה והתקנון מזה - שלעניין תנאי כניסתם של העותרים כחברים לקרן קבע ההסכם את שקבע. העותרים הפכו אפוא להיותם חברי הקרן וכוחה של הקרן לשנות את התקנון נותר כשהיה בלא שידיה נכבלו בהוראות ההסכם.

15.  פירוש מצמצם זה להסכם עולה אף מלשונה של הוראת סעיף 24 הנה-כי-כן, סעיף 24 פותח ומודיענו כי "להסכם זה מצורף תדפיס של תקנות קרן הפנסיה של האגודה [התקנון - מ' ח']" - דהיינו: מודיעים אותנו כי ענייננו בטקסט של תקנון המצורף להסכם, והוא נוסח התקנון ששרר אותה עת; בהמשך הדברים קוראים אנו כי התקנון מהווה חלק בלתי נפרד של ההסכם; וכי - וכאן עיקר - "בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות [קרא: התקנון - מ' ח'] יחייבו הוראות הסכם זה." נצרף עתה אחד לאחד וידענו כי כל שסעיף 24 מורה אותנו הוא, שבסתירה בין הוראה מהוראות ההסכם לבין הוראה מהוראות התקנון - אותו תקנון ששרר בעת כריתת ההסכם - ידו של ההסכם תהא על העליונה.

 

16.  הנה כי כן, סעיף 24 להסכם, כלשונו, ביקש ליתן עדיפות להסכם על פני התקנון שהיה קיים בעת חתימת ההסכם. ואולם, לא ההסכם ולא סעיף 24 מבקשים למנוע שינוי של התקנון לעתיד-לבוא, אף אין הם קובעים כי אם יתחולל שינוי בתקנון בעתיד כי-אז הוראות ההסכם תגברנה. כל שסעיף 24 קובע הוא, כי הוראות ההסכם גוברות על הוראות התקנון, וניתן להניח כי הכוונה היתה לתקנון ששרר אותה עת. הוראה זו נועדה, כפי שקובע הנשיא אדלר, "להמיר הסדר פנסיה אחד במשנהו בלי לפגוע בזכויות של העובדים" (פסק דינו של בית הדין הארצי, עמ' 798). ובמקום אחר: "עיון בתקנות הקרן משנת 1963 ... ובהסכם 1965 מלמד ששני המסמכים מתארים תכנית פנסיה כמעט זהה, אלא שבהסכם הוכנסו שינויים קלים שמטרתם היתה להתאימו למעבר עובדי בנק קופת-עם לשעבר מתכנית הפנסיה שחלה עליהם עד להצטרפותם לקרן מקפת אל תוכנית הפנסיה של קרן מקפת" (שם, 797-796). בשוותנו מטרה זו נגד עינינו, יש ונכון לפרש את סעיף 24 כאמצעי נוסף אשר נועד לאפשר מעבר לקרן מקפת מבלי לפגוע בזכויות העובדים. הסכם שכזה, כשהוא לעצמו, מעורר בעיות לא פשוטות, שכן מעניק הוא זכויות יתר לקבוצת מבוטחים מסויימת (קבוצה "מיוחסת") ועל כך נעמוד בהמשך דברינו. עם זאת, אין הוא מבטיח אותן זכויות גם לעתיד-לבוא, אם יוחלט על שינוי התקנון. מרגע ההצטרפות, עומדים חברי הקרן כולם בשורה אחת והכל כפופים לשינויים שיתחולל בעתיד בתקנון.

17.  מסקנתנו באשר לפירושו של הסכם 1965 מוליכה אותנו לדחייתה של העתירה: התקנון שחל בעת חתימת ההסכם שונה זה-מכבר וממילא אין עוד נפקות לסעיף 24 להסכם. ואולם להפיס דעתם של מערערים, ובעיקר לכבודו של בית הדין לעבודה, לא נפטור עצמנו מדיון גם בפירוש החלופי להסכם 1965, כגירסתם של העותרים.

 

חוזה אל-מול תקנון

18.  לטענת העותרים, הסכם 1965 קבע בסעיף 24 בו, כי בסתירה בין האמור בו לבין תקנון הקרן כפי שיהיה מעת לעת, ידו של ההסכם על העליונה. לשון אחר: אם ביום מן הימים יתחולל שינוי בתקנון, שינוי שיצמצם את זכויות הגימלאים, לא יתפוש אותו שינוי בעותרים הואיל וזכותם בידם, זכות מוקנית בידיהם, לקבל גימלאות - כהוראת סעיף 24 להסכם 1965 - על-פי שיטת המשכורת האחרונה. האמנם כך? האמנם זכאים הם העותרים לקבל מן הקרן גימלה משופרת וטובה מן הגימלה שיזכו בה עמיתיהם, חברי הקרן האחרים? האמנם זכאים הם העותרים כי יועדפו על-פני חבריהם הגימלאים האחרים? ניתנת אמת להיאמר: טיעון זה שלעותרים מעורר הרגשת אי-נוחות. הנה הם העותרים והנה הם חברי קרן אחרים. גם-אלה גם-אלה, לעת חברותם בקרן מנוכים ממשכורתם סכומי כסף לפי אותם מדדים. גם-אלה גם-אלה זכאים על-פי תקנון הקרן באותן זכויות (חוץ גובה הגימלה) וחבים הם באותן חובות. אלא שלעניין גובה הגימלה, כך נאמר, זכאים העותרים בזכויות יתרות על חבריהם? האם יש צדק והגינות בדבר? גם אם התכוונו העותרים ומנהלי הקרן, לעת חתימת הסכם 1965, לזכות את העותרים בעדיפות על-פני חבריהם (מדוע?), העומד הסכם זה במיבחני הדין? תשובתי לשאלה היא בשלילה. אמנם כן: הסכם 1965 כפירושו החלופי אינו עומד, לדעתי, במיבחני הדין. לסוגיה זו ניפנה עתה.

 

התנייה חוזית לעניין שינויו של התקנון

 

19.  קרן מקפת היא אגודה שיתופית שנוסדה על-פי הוראות פקודת האגודות השיתופיות. פעילותה היא בחסותה של אותה פקודה; על-פי התקנות שהותקנו מכוחה; ובהתאם לתקנון. התקנון הוא מיסמך היסוד של האגודה ומהווה הוא לאגודה מעין-חוקה. נקבעים בו מדיניות האגודה, סמכויות האגודה, זכויות החברים וחובותיהם ועוד כיוצא באלו הוראות נורמטיוויות המסדירות את פעילותה של האגודה. כן רואים בו בתקנון חוזה בין החברים לבין עצמם ובין החברים לבין האגודה. ראו: ע"א 556/69 "ניר" חברה שיתופית להתיישבות עובדים עבריים בע"מ נ' מאיר ביטן, פ"ד כד (2) 710, 715 (פרשת ניר); ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שדה יעקב מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית, פ"ד מה (4) 529, 548-546; ע"א 1795/93 קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא (5) 433, 445 ואילך; ע"א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית, פ"ד נז (6) 10, 33; פרופ' סמדר אוטולנגי, אגודות שיתופיות דין ונוהל, כרך א', תשנ"ה-1995, 167 ואילך (אוטולנגי).

מעמד-על נועד לו לתקנון בחיי האגודה, והוא מכשיר מרכזי להגשמת תכליותיה של קרן הפנסיה. ביטוי לדבר יימצא לנו בהוראת תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 (תקנות קופות גמל), הקובעת מפורשות כי ההתחייבויות המהותיות של קרן פנסיה ייקבעו בתקנון ובו בלבד:

זכויות העמיתים ותקנון

41כו.(א) זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה; לענין זה, "זכויות העמיתים" - לרבות הגדרת הזכאים והזכאויות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקיצבה, רכיבי שכר הנכללים בבסיס הקיצבה ומועד תשלום הקיצבה.

(ב)  קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם.

(ג)   קופת גמל לקיצבה לא תקבל על עצמה התחייבויות חדשות לענין זכויות העמיתים בקופה, אלא בהתאם ליכולתה לעמוד בהן, לפי חישוב אקטוארי, אשר יישמר בקופה ויוצג לממונה, על פי דרישתו.

(אך מוזר לגלות כי הוראות-מהות שעניינן קופות גמל תימצאנה לנו בדין מס הכנסה, אלא שעיון קצר יגלה לנו מדוע כך). לענייננו חשובה, כמובן, הוראת תקנה 41כו(ב), שלפיה יזכו עמיתי קרן גימלאות אך-ורק בזכויות המוענקות להם בתקנון. למותר לומר כי הסכם 1965 סותר בעליל הוראת דין זו.

20.  השאלה הנשאלת היא, מה כוחה של אגודה שיתופית לשנות את תקנונה - או הוראה שבתקנון - והאם סמכותה זו ניתן להגבילה בחוזה לבר-התקנון? פקודת האגודות השיתופיות אינה מורה אותנו דבר באשר לסמכותה של אגודה שיתופית לשנות את תקנונה. כל שנאמר בה - כהוראת סעיף 12 - הוא, כי שינוי התקנון לא יהא בר-תוקף אלא אם נרשם בידי הרשם. את החסר בפקודה משלימות התקנות שהותקנו מכוחה. וכך, תקנה 7(א) לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976 (תקנות הייסוד) קובעת כי "אגודה רשאית לתקן את תקנותיה", ותקנה 7(ב) מוסיפה ומודיעה אותנו כיצד ייעשה שינוי בתקנון. וכלשון התקנה:

תיקון תקנות האגודה

7.   (א)   אגודה רשאית לתקן את תקנותיה.

(ב)  תיקון התקנות יהא על פי החלטה שנתקבלה באסיפה כללית לפי התנאים שלהלן:

(1)   נכחו באסיפה הכללית הראשונה לפחות שני שלישים מכלל חברי האגודה, או באסיפה כללית נדחית מספר נוכחים כלשהו, ובלבד שהאסיפה הכללית הנדחית כונסה לא לפני עשרה ימים ולא יאוחר משלושים יום מיום כינוס האסיפה הכללית הראשונה;

(2)   הצביע בעד התיקון רוב של שלושה רבעים מהמצביעים, מלבד אם נקבע בתקנות האגודה רוב גדול יותר;

(3)   בסדר היום של האסיפה הכללית הכלול בהזמנה הופיע סעיף מפורש בדבר תיקון התקנות, ובהזמנה לאסיפה כללית נדחית - צויין שההחלטה באותה אסיפה כללית יכולה להתקבל במספר חברים נוכחים כלשהו.

 

(ג)   אישר הרשם מראש ובכתב הצעת תיקון לתקנות אגודה שהוגשה לו מאת הועד, יכול שהצעת התיקון תתקבל ברוב של שני שלישים מהקולות שניתנו בהצבעה באסיפה כללית, יהא מספרם אשר יהא, ובלבד שהאסיפה הכללית לתיקון התקנות כונסה לא יאוחר משלושה חדשים לאחר תאריך אישור הרשם, אולם אם האסיפה הכללית תכנים שינויים בהצעת התיקון שאישר הרשם כאמור, יהא דרוש לקבלתה רוב של שלושה רבעים מהקולות שניתנו בהצבעה.

(ד) ...

(ה) ....

21.  כהוראת תקנה 7 לתקנות הייסוד, אפוא, מוסמכת היא אסיפה כללית של אגודה שיתופית לחולל שינויים בתקנון, והשאלה אינה אלא אם ניתן להגביל סמכות זו בחוזה לבר-תקנון (כפי שהיה בענייננו, על-פי הפירוש החלופי לסעיף 24 להסכם 1965)?

ידענו כי בסתירה בין הוראות תקנות וצווים לפי הפקודה לבין הוראות תקנון - ההוראות שבתקנות או בצווים עדיפות: תקנה 5 לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), תשל"ו-1976. ואולם מה דין בסתירה כי תיפול בין תקנון לבין חוזה לבר-תקנון? בשאלה זו שותק הדין. מה נעשה אפוא?

22.  נעשה כפי שעושים אנו במקומות אחרים: בהיעדר הוראות על-כך בדין אגודות שיתופיות, נלמד מדין החברות היקש לדין אגודות שיתופיות. אכן, אגודה שיתופית אינה חברה - יש הבדלים בין זו לבין זו - ואולם לענייננו-שלנו רב הדמיון על השוני, בייחוד שגם כאן גם כאן מדברים אנו בעקרונות-יסוד של תורת התאגידים. תורת התאגידים מייסדת עצמה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עיקרון הפורט עצמו, בין השאר, לעקרון שילטון הרוב. אנשים הבוחרים להתאגד במיסגרתו של תאגיד, מעבירים את ניהול התאגיד והרכוש לידי החברה, קרא, לשליטת האורגנים של החברה. אחד מאותם אורגנים הוא האסיפה הכללית, וזו מקבלת החלטות ברוב קולות (רוב רגיל או מיוחד). החלטות הרוב הן המאפשרות מערכת קבלת החלטות גמישה ודינאמית. אילולא מערכת זו של קבלת החלטות - אילו היתה נדרשת הסכמת כל הבעלים לשינוי בתקנון - היתה החברה מאבדת את יתרון הדינאמיות. יתרונו של התאגיד הינו, אם כן, במנגנון קבלת החלטות דינאמי המושג, בין השאר, על דרך של שלטון הרוב. ראו והשוו: ד"ר אירית חביב-סגל, דיני חברות - לאור חוק החברות החדש (התשנ"ט-1999, כרך א) 144-142.

23.  ההיקש מדין החברות לדין אגודות שיתופיות מתבקש כמעט מאליו. הנה-כי-כן, לא זו בלבד שלחברה ולאגודה שיתופית אישיות משפטית נפרדת הנבנית על שלטון הרוב, אלא שבאגודה שיתופית - כמוה כבחברה - השליטה על ההון מועברת מהחברים לאגודה ולשליטת האורגנים שלה; באגודה שיתופית, כבחברה, התקנון הוא מיסמך היסוד של התאגיד ושינויו נתון בידי האסיפה הכללית באמצעות החלטות רוב;החברים אשר בחרו להצטרף לאגודה שיתופית עשו זאת על יסוד קיומם של מנגנונים לקבלת החלטות, ופגיעה במנגנונים אלה - על דרך הקפאתן של הוראות מסויימות בתקנון - מהווה הפרה של הסכמות היסוד עליהן התאגדו ושינוי טיבה של הישות המשפטית אליה הצטרפו. אכן, רב הדומה בין דין החברות לבין דין אגודות שיתופיות, ומכאן ההיתר להיקש. וכפי ששמענו מפי הנשיא שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכייה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח (1) 415, 434:

כל המקרים שהוזכרו עניינם חברות, אך מכיוון שעקרונות אלו נגזרים ישירות מתורת האישות המשפטית הנפרדת, אשר חלה באופן דומה על אגודות שיתופיות וחברות, אין כל סיבה שלא לאמץ הלכות אלו גם כאשר מדובר באגודה שיתופית.

 

נוסיף עם זאת - הדבר מובן מאליו - כי ההיקש מדיני חברות לדיני האגודות השיתופיות חייב שייעשה בזהירות המתחייבת ותוך שימת-לב לטיבה ולאופיה המיוחד של האגודה השיתופית כקואופרטיב. ראו עוד: אוטולנגי, שם, עמ' 59 ואילך; שלמה לנדרס "היקש או מוקש - על מילוי החסר בתחום האגודות השיתופיות", הפרקליט מ (תשנ"א-1991) 484; בג"ץ 6432/02 איגוד קופות הגמל הענפיות נ' שר האוצר, פ"ד נז (3) 918, 938-937.

24.  ענייננו הוא בעקרונות-יסוד שבדיני התאגידים, עקרונות המהווים תשתית להתאגדות בחברה, ובהיקש - באגודה שיתופית. הפרת אותם עקרונות מעקרת את ייחודו של התאגיד וממילא פוגעת היא פגיעה מהותית בהסכמה המקורית שעל בסיסה התאגדו מי שהתאגדו במיסגרתו של תאגיד. נזכור עוד, כי זכות השינוי של התקנון אינה זכותה הייחודית של החברה. זכותם של חבריה היא. החברים בתאגיד הצטרפו לתאגיד בהניחם קיום מנגנוני קבלת החלטות מוסכמים, ובכללם יכולת שינוי התקנון באסיפה הכללית וברוב כפי שנקבע. התאגיד אינו רשאי ליטול זכות זו מיחידיו המאוגדים בו. גם החברים כולם אינם יכולים, בהסכמה משותפת, למנוע את שינויו של התקנון לעתיד-לבוא. זכות זו של החברים - החלטת האסיפה הכללית - היא מעיקרי ההתאגדות בחברה ובאגודה שיתופית. עיקורה נוטל ממנה את אופייה כחברה או כאגודה שיתופית.

25.  ואמנם, הפסיקה בדיני חברות - הן בישראל הן באנגליה - לימדה אותנו מפורשות כי לא ניתן - אין כוח - להתנות על יכולת השינוי של תקנון חברה - לא באמצעות הוראה בתקנון עצמו ולא באמצעות התחייבות חוזית לבר-תקנון. פסק-הדין אשר עיגן הלכה זו הוא ע"א 482/68 מפעלי אספלט בדרום בע"מ נ' מ' אורנשטיין, ובמ"ן חברה לנאמנות בע"מ, פ"ד כג (2) 11. השאלה שנשאלה היתה אם בקשת המרצה נמסרה כדין למערערת (חברה בע"מ). הבקשה נמסרה לאדם שהמערערת טענה כי היה מנהלה הקודם (המנהל הוותיק) ולא מנהלה הנוכחי (המנהל החדש), ולפיכך, כך הוסיפה וטענה, אין לראות בהמצאה המצאה כדין. המשיבה טענה כי השינוי שחל בתקנון ואשר קבע כי המנהל החדש יהיה מנהלה של החברה, שינוי בטל הוא, שכן נעשה בניגוד להוראה בתקנון שהיתה קיימת עובר לשינוי. הוראה זו חייבה את הסכמתה של המשיבה לכל שינוי בתקנון, והסכמה שכזו לא ניתנה. מכאן, כך טענה המשיבה, המנהל הוותיק הוא עדיין מנהלה של החברה, וההמצאה לידיו היתה המצאה כדין. בית המשפט דחה את טענת המשיבה וקבע כי החברה רשאית היתה לשנות את תקנונה בהתאם לפקודה, מבלי לקבל את הסכמת המשיבה. ההתניה בתקנון על אפשרות השינוי - התנייה הקובעת כי כל שינוי ייעשה בהסכמת המשיבה - אינה מחייבת את החברה ומכאן ששינוי התקנון נעשה כדין. וכך הורנו השופט הלוי (בעמ' 16-15):

נראה לי כי המערערת צודקת בערעורה על החלטה זאת. כשם שהחברה יכלה לשנות את תקנותיה ביום 30.8.66, כן יכלה לחזור ולשנותן ב-18.5.67 וב-19.5.67. .......................

...הטענה שיש בשינוי התקנות על-ידי המערערת משום הפרת חוזה כלפי המשיבה אין בה כדי לשלול את תוקף שינוי התקנות לפי פקודת החברות ואת תוצאות השינוי, היינו החלפתו של מר אורן במר הדרי בתור מנהלהחברה.

8.    כאמור, אף התחייבות חוזית של החברה המערערת כלפי המשיב למנות את מר אורן, נאמנה של המשיבה, בתור מנהל יחיד של החברה המערערת ושלא להדיחו או להחליפו במנהל אחר, לא על-ידי שינוי התקנות ולא באופן אחר, אין בה כדי להגביל את כוחה של המערערת - להבדיל מזכותה מבחינת דיני החיובים - לשנות את תקנותיה ולפעול בהתאם לפקודת החברות. (ההדגשה במקור - מ' ח')

(להלכה במשפט האנגלי, ראו פלמרס, להלן בפיסקה 26, בסעיף 2.1120).

 

הנדרש מפרשת מפעלי אספלט הוא - וזו ההלכה - כי חברה אינה יכולה, ולו בהוראה מפורשת בתקנון עצמו, להתנות על יכולת שינויו של התקנון. התנייה שכזו נוגדת את הדין (כיום, סעיף 20 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (חוק החברות החדש); וקודם לכן - סעיף 15 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983), הקובע כי חברה רשאית לשנות את תקנונה ברוב כפי שנקבע. ערים אנו לכך שחוק החברות החדש שונה מן הדין הקודם (ראו סעיפים 20 ו-22 לחוק החברות החדש), ואולם מחילים אנו על אגודה שיתופית את המשפט המקובל הישראלי, להבדילו מן החוק החרות, לא-כל-שכן שמדברים אנו, בענייננו, באירועים שהיו עובר לחוק החדש.

26.  ההלכה בישראל - כמוה כהלכות רבות בתחום התאגידים - נשאבה מן המשפט האנגלי, בו נפסק כי אין חברה רשאית ומוסמכת להתנות על יכולתה לשנות את תקנונה. כך, למשל, נאמר בפסק-הדין בפרשת Southern Foundries (1926) Ltd v. Shirlaw [1940] 2 All E.R. 445מפי הלורד פורטר ((Lord Porter, בעמ' 468:

It is common ground, and, indeed, long-established law, that a company cannot forgo its right to alter its articles, but it does not follow that the alteration may not be, or result in, a breach of contract.

כך אף בהחלטה מאוחרת יותר, בפרשת Cumbrian Newspapers Group Ltd v. Cumberland and Westmoreland Herald Newspaper and Printing Co Ltd [1987] Ch 1, שם חזר בית-המשפט ונשען על ההלכה דנן, בציינו כי:

. .. the right to alter articles by special resolution is not a right of the company; it is a right of the members. A contract made by the company cannot deprive the members of that right.(at p. 23)

פסק דינו של בית הלורדים בפרשת Russell v. Northern Bank Development Corp Ltd [1992] 1 WLR 588, שב וחיזק הלכה זו. בפרשה זו נדון עניינו של חוזה שנחתם בין בעלי המניות לבין עצמם ובין בעלי המניות לבין החברה. ההסכם קבע, בין היתר, כי החברה לא תנפיק מניות חדשות ללא הסכמה כתובה של הצדדים להסכם. כן נקבע בהסכם כי במקרה של סתירה בין ההסכם לתקנון על הצדדים להסכם לפעול לשינויו של התקנון. השאלה שעמדה במרכז פסק-הדין היתה: האם ההוראה שלפיה לא תנפיק החברה מניות חדשות אלא בהסכמת הצדדים להסכם - הוראה חוקית היא? בית הלורדים שב ואישר את ההלכה שנקבעה בפרשת Southern Foundries, לאמור, כי חברה אינה יכולה לוותר על הזכות של חבריה לשנות את תקנונה, וכי סעיף בתקנון המונע את אפשרות שינויו לא יהא תקף. בית המשפט הוסיף וקבע עם זאת, כי בעלי המניות יכולים לחתום ביניהם לבין עצמם על הסכם שבו הם מחליטים כיצד יצביעו בנושאים מסויימים, ולפיכך ככל שההסכם נוגע לבעלי המניות עצמם - הסכם תקף הוא:

My Lords, while a provision in a company's articles which restricts its statutory power to alter those articles is invalid an agreement dehors the articles between shareholders as to how they shall exercise their voting rights on a resolution to alter the articles is not necessarily so. (at p. 593)

מסקנה זו, שלפיה רשאים בעלי המניות לחתום על הסכם, ביניהם לבין עצמם, בו מתחייבים הם להצביע באופן מסויים, עולה בקנה אחד עם התפישה שלפיה הזכות להצביע באסיפה הכללית ולשנות את התקנון היא בראש ובראשונה זכותם של בעלי המניות. בעל מניה יכול להתחייב כלפי בעל מניה אחר באשר לאופן הצבעתו, אך החברה אינה יכולה ליטול ממנו זכות בסיסית זו בקובעה כי הוראות מסויימות בתקנון אינן בנות-שינוי. ראו עוד: Palmer's Company Law(London, 2003, Vol. 1), paras. 2.1119-2.1123 (p. 2177 ff.); Gower and Davies’ Principles of Modern Company Law (7th ed., by Paul L. Davies, London, 2003) 506 ff.; Pennington's Company Law (7th. ed., Butterworths 1995) 92 ff.

 

27.  דברים שאמרנו על היעדר יכולת להגביל חברה (בישראל - לפי הדין הקודם) בנושא שינוי התקנון, לא יתפשו לעניין החיוב שנטלה חברה על עצמה שלא לשנות מן התקנון. הגבלת שינוי התקנון לא תתפוש in rem ואולם כוחה יעמוד לה in personam. חברה שנטלה על עצמה שלא לשנות מן התקנון - ועברה ושינתה, השינוי לא יתפוש אך החברה עשויה לחוב בהפרת חוזה. שאלה לעצמה היא אם צד נפגע יכול שיזכה בצו מניעה נגד חברה האוסר עליה לשנות מתקנונה. הדעות בנושא זה נתפלגו (ראו: Pennington's Company Law, op.cit at 100-101; Gower and Davies op. et loc. cit.). ומתוך שבענייננו לא עלתה לא שאלת הפיצויים ולא שאלת המניעה, לא נידרש לסוגיה זו.

28.  מסקנתנו עד כה היא אפוא זו, כי דיני תאגידים מורים אותנו שאגודה שיתופית נעדרת סמכות וכוח לכבול את ידיה ולהתחייב שלא לשנות מתקנונה. ואם אלה דברים אמורים באגודה שיתופית על דרך הכלל, קל וחומר ייאמרו הדברים בענייננו-שלנו, בדין הגימלאים. וכסיכומה של פרופ' אוטולנגי (שם, 255): "הזכות לשינוי התקנון גוברת על כל התנאה חוזית".

 

התנייה חוזית על שינויו של תקנון - שיקולי מהות: קיומה של קרן פנסיה

29.  פעילותן של קרנות הפנסיה אינה מוסדרת בחוק (למעט במקרים חריגים). תוצר היא של הסכמים קיבוציים בין המעבידים לבין העובדים. תכליתם של הסכמים אלה היא להבטיח כי רמת חייו של העובד היוצא לגימלאות לא תרד יתר-על-המידה - ביחס לרמת חייו לעת שעבד - ובוודאי כי לא תידרדר לשפל המדרגה. ראו, למשל: בג"ץ 5580/94 מירוז יהודה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב (1) 252, 261-260 (דברי השופט גולדברג), 270-269 (דברי השופט ברק). ראו עוד: השופט מנחם גולדברג, ביטוח עובדים בקרנות פנסיה - היבטים משפטיים, שנתון משפט העבודה, תשנ"ב-1992, 93, 96-95.

30.  והנה, אחד המאפיינים הבולטים של קרנות הפנסיה יימצא בסמכותה של הקרן לשנות מעת לעת את תוכנית הפנסיה (כלומר, את תקנונה), ובעיקרון הנלווה הקובע כי זכויות החברים נחתכות ומתגבשות בהתאם להוראות התקנון ביום יציאתם לגימלאות. ראו: ע"א 4269/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בן ציון דברת, פ"ד מז (5) 147, 160; בג"ץ 5060/96 קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד (3) 270, 280, 284-285; דב"ע שן/ 3-60 ברקן נ' קרן הגמלאות מרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כב 258, 265. סמכותן זו של קרנות הפנסיה לשנות את תקנונן מעת לעת מהווה להן מישען המאפשר להן לעמוד בהתחייבויותיהן הכספיות כלפי מבוטחיהן, ובכך נועדה היא להגשים את התכלית הסוציאלית שלשמה הוקמו הקרנות: הבטחת רמת חייהם של הפורשים לגימלאות. מנגנון קבלת החלטות דינאמי הוא המאפשר לקרן פנסיה לשנות את תוכנית הפנסיה בהתאם למצבה הכלכלי ולשינויים חיצוניים שאינם בשליטתה. אלמלא עקרון זה היתה הקרן כבולה - לרעתה ולרעת חבריה - לתוכנית פנסיה שנקבעה למבוטחים בעת שהצטרפו לקרן, לעיתים עשרות שנים לפני שיצאו לפנסיה. ברי כי תוכנית פנסיה "קפואה" מעין-זו, בדרך הטבע לא תוכל להביא במניין שינויים שבחֵיק העתיד, בהם שינויים במצבו של המשק; שינויים בגובה הריבית; שינויים בתוחלת החיים ועוד. התוצאה של כבילה שכזו עלולה להביא על הקרנות גירעונות עצומים אשר יאיימו על יכולתן לשלם את התחייבויותיהן למבוטחים. ראו דבריו של השופט זמיר, בבג"ץ 7691/95 שגיא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 577, 587-586:

 

כאשר אדם מצטרף לקרן כעמית הוא רוכש לעצמו זכויות מכוח החוזה עם הקרן, אך הזכות של עמית לקבל מן הקרן קיצבה נתונה לשינויים במהלך החברות בקרן. כך הדבר גם משום שגובה הקיצבה תלוי במצב הקרן. מצב הקרן תלוי, בין היתר, בתנאים הנקבעים מעת לעת באיגרות החוב המיועדות הנרכשות על-ידי הקרן, ובעיקר בגובה הריבית המובטחת באיגרות אלה. מטעם זה או מטעם אחר עשוי להתעורר הצורך בשינוי התקנון של הקרן, בעניין הזכויות המגיעות לעמיתים או בעניין אחר. לצורך זה מקובל, כי בתקנון הקרן מצוי סעיף הקובע כי הקרן רשאית מעת לעת לשנות את התקנון בעניינים מסוימים, ובכלל זה את זכות העמית לקיצבה. אכן, שינוי התקנון, כמו כל שינוי בחוזה, חייב להיעשות בתום-לב. ... עם זאת, שינוי התקנון עלול לפגוע בזכות העמית לקיצבה, כגון בדרך של הקטנת סכום הקיצבה בעת הפרישה מן העבודה.

31.  הנה כי כן, הסמכות לשנות את התקנון הינה מאפיין הכרחי של קרנות הפנסיה אם חפצות חיים הן: אם רוצות הן לשמור על השקעות החברים בהן ולהבטיח כי תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן הכספיות כלפיהם. גמישות זו מובטחת בתאגידים, כגון בחברה ובאגודה שיתופית, שלהם מנגנונים לקבלת החלטות המאפשרים בהחלטות רוב את שינויו של התקנון בכל עת. ראו גם: גולדברג, שם, עמ' 101. כך מושגת הגמישות הנדרשת לפעולתה של קרן הפנסיה. כנדרש מכל אלה, התנייה חוזית על יכולתה של קרן פנסיה לשנות את תקנונה פוגעת קשות באחד ממאפייניה הבסיסים כקרן פנסיה חברתית. הפגיעה הינה כפולה: ראשית, הקרן מאבדת מגמישותה, שכן הוראות מסויימות בתקנון הופכות להוראות נוקשות שלא ניתן לסטות מהן, מעין עורקים מסויידים שהדם אינו זורם בהם. שנית, החברים מאבדים מכוחם להשפיע על אופן ניהול ההון שאותו השקיעו. הקרן או קבוצת חברים מסויימת בקרן אינם יכולים - ואין זה ראוי כי יוכלו - להתנות על קיומו של מנגנון יסוד זה.

 

התנייה חוזית על שינויו של תקנון - שיקולי מהות: פגיעה בעקרונות השוויון והערבות ההדדית

32.  דיברנו עד כה ביכולתה ובכוחה של קרן פנסיה להתנות על אפשרות השינוי של תקנונה. ואולם בכך לא סגי. מבחינה מהותית יש בה בהתחייבות שבסעיף 24 להסכם 1965 (על-פי הפירוש החלופי) כדי לפגוע אנושות בעקרון השוויון. לגירסתם של העותרים, מקנה סעיף 24 לעובדי בנק קופת-עם (לשעבר) זכות ויטו על אפשרות שינויו של התקנון כלפיהם. לאמור: משתחליט האגודה לשנות את תקנונה ולהרע - מטעמים ראויים - את תנאי הפנסיה של החברים, יחול השינוי על כל החברים חוץ מאשר על עובדי בנק קופת עם לשעבר. שאלה לעצמה היא, האם מעיקרו של דין רשאית היא אגודה שיתופית, שאינה קרן פנסיה, להעניק זכויות שונות לחברי אגודה שונים. ראו: פרשת ניר, 715; אוטולנגי, שם, עמ' 190-189. אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו, שכן בין כך ובין אחרת קרן פנסיה אינה יכולה להעניק תנאים פנסיוניים שונים לחבריה. הבה נתמקד אפוא באופייה של הקרן כקרן פנסיה חברתית ובעיקר בעקרונות השוויון והערבות ההדדית.

33.  במהלך השנים הכירה הפסיקה בשלושה מאפיינים עיקריים של קרנות הפנסיה החברתיות: תכלית סוציאלית, הדדיות ושוויון. התכלית הסוציאלית של הקרן ברורה מאליה. הקרן נוסדה כדי להבטיח כי כל עובד יקבל לאחר פרישתו קיצבה אשר תאפשר לו לחיות ברמת חיים שאינה נופלת באורח דרסטי מרמת חייו בטרם פרש. שזיקנתו של אדם לא תבייש את צעירותו. המאפיין השני - השוויון - מבטיח (בין השאר) כי כל חבר בקרן יהא זכאי, בהתרחש האירוע הפנסיוני, לקבל גימלה בהתאם לתקנון שינהג באותה עת. המאפיין השלישי - הדדיות - מבטא את הערבות ההדדית בין חברי הקרן, בבחינת כל ישראל ערבים זה בזה. כל חבר בקרן מפריש ממשכורתו במשך שנות חברותו הפרשות הנדרשות על פי התקנון; על יסוד הפרשות אלו (והפרשות המעבידים) נצברת קרן העושה רווחים; ורווחים אלה משמשים לתשלום הגימלה לחברי הקרן. השקעתם של הפרטים השונים יחדיו היא היוצרת את הביטחון כי כל אחד מהם יזכה בעתיד לקבל גימלה. וכדברו של השופט אור בבג"ץ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל, פד"י מה (1) 405, עמ' 413:

קרנות הפנסיה פועלות על בסיס שיתופי ומאגדות בתוכן עמיתים אשר חברותם באותה קרן, אליה הם משתייכים, יסודה בהסכמים קיבוציים החלים לגביהם, הסכמים המחייבים הן את העובדים והן את המעבידים, ואף קרן הפנסיה הנוגעת לעניין פועלת בהתחשב בהם. ......

 

בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים. כל מבוטח יקבל, כשיארע אירוע ביטוחי, את המגיע לו מהקרן - מהקופה הכללית - לפי תקנות הקרן, כפי שיהיה בתוקף אותה שעה, ללא קשר לשאלה, כמה הפריש או כמה הופרש על-ידי מעבידו בגינו לקופת קרן הפנסיה. לא כן בביטוח מנהלים. כאן נקבע הסכום שיקבל המבוטח על-פי פוליסת הביטוח שבין המבוטח לחברת הביטוח, וסכום זה אינו קשור בביטוחים שנעשו על-ידי אחרים בחברת הביטוח ואין חברת הביטוח רשאית לשנותו. תנאי הביטוח, לרבות התשואה שיקבל בגין כספים ששילם לחשבון החיסכון שלו בחברת הביטוח, קבועים למשך כל תקופת הביטוח. יוצא, שלעומת ביטוח אישי הקיים לגבי כל מבוטח בחברת הביטוח, הביטוח בקרנות הפנסיה הוא ביטוח שיתופי, על פיו יש בכספים המופרשים היום לקבוע גם את מצבם של מבוטחים במשך תקופה ארוכה בעבר וגם את מצב המבוטחים של המחר.

ראו עוד: ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד (5) 493, 502-500; גולדברג, שם, 103. פרופ' יהודה כהנא, ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל (1988) 230.

לאמור: התכלית הסוציאלית של הקרן מושגת באמצעות השקעה משותפת המבוססת על שוויון וערבות הדדית. עיקרון זה, שהוא מיסודות ההתאגדות בקרן פנסיה חברתית, מעוגן אף בדין. וכלשון תקנה 7(א)(2) לתקנות קופות הגמל, נציב מס הכנסה לא יאשר קופת גמל אלא אם "תקנונה אוסר ... הפליה בין הזכויות המוקנות לעמיתים". מתן זכויות עודפות לקבוצת חברים מסויימת חותר תחת עיקר חשוב זה של שוויון בדיני הפנסיה החברתית; משמיע הוא לנו כי עובדים מסויימים יקבלו נתח גדול יותר מרווחי הקרן; וכנדרש מכך, החברים האחרים - אלה שלא זכו לזכויות עודפות - יקבלו גימלה פחותה.

34.  הפרת עקרון השוויון מקבלת משמעות מיוחדת בימינו ובנסיבות העניין שלפנינו. בלא שנקל ראש באיסור להפר את עקרון השוויון בימים כתיקנם, ימים אלה ימי משבר ומצוקה הם. הנה היא אניה המחשבת להישבר, והנוסעים מתבקשים להצילה מטביעה בהשלכת מיטענם לים. מיקצת מן הנוסעים עושים כאשר נתבקשו ומיקצתם מסרבים לעשות כן בחומלם על רכושם. סירובם של אלה האחרונים מעורר בנו רתיעה מיוחדת. סירובו של אותו נוסע להיפטר ממיטענו עלול להביא לירידתה של האניה למצולות, ולמיצער, לגרום לכך ששאר הנוסעים ייאלצו לוותר על חלק גדול יותר ממיטענם. תוצאה זו אין בה שוויון ובעיקר אין בה צדק.

כך אף בענייננו: בשל מצוקה פיננסית ביטלה קרן מקפת בשנת 1988 את שיטת המשכורת האחרונה ועברה לשיטת הממוצעים. הקרן לא פעלה בחלל ריק אלא על רקע אירועים שהתרחשו בשנים שקדמו לשינוי ואשר הביאו את קרנות הפנסיה החברתיות לגירעונות אקטוארים עצומים, גירעונות אשר איימו על יכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן. היטיב לתאר זאת הנשיא אדלר (שם, 781-777): כבר בסוף שנות השבעים הונהגה רפורמה מקיפה בקרנות הפנסיה; מטרתה - להיטיב את תנאי הפנסיה של העמיתים ולשפר את מצבן האקטוארי של הקרנות. במיסגרת רפורמה זו שונה תקנון קרן מקפת בשנת 1981 ונקבעה בו שיטת חישוב חדשה - הלא היא שיטת הממוצעים - שתחול רק על מצטרפים חדשים. במהלך שנות השמונים נתברר כי אין די ברפורמות שהונהגו וכי קרנות הפנסיה הוסיפו לצבור גירעונות במיליארדי דולרים. בסוף שנת 1985 נאמדו הגירעונות בכ-7 מיליארד דולר ובשנת 1995 הגיעו הם לסכום של כ-14.4 מיליארד דולר. כתוצאה מכך סגרה הממשלה את תוכניות הפנסיה שפעלו עד אותה עת, והקימה תוכניות פנסיה חדשות ומאוזנות מבחינה אקטוארית. במקביל, הוחלט על מעבר מלא לשיטת הממוצעים. שינוי זה נעשה בהסכמת ההסתדרות אשר ייצגה את כלל העובדים המאורגנים.

 

המעבר לשיטת הממוצעים נועד אפוא להציל את הספינה הטובעת. אי החלתה של השיטה החדשה על קבוצה מסויימת של חברים, קרוב להניח שלא יהיה בה כדי להביא להטבעתה של האניה, אך יש-ויש בה כדי להטיל נטל נוסף על יתר חברי הקרן. תוצאה זו - הפוגעת קשות בעקרון השוויון - אין בידי לקבל בהיותה סותרת את בסיס הסכמתם של החברים להצטרף לקרן פנסיה חברתית. הצטרפות זו נעשתה על יסוד הנחה כי אותם כללים חלים על כל החברים; כי צרת הרבים היא צרת היחיד וכי שמחת הרבים היא שמחת היחיד; כי החברים יחדיו ישאו בנטל למען השגתה של מטרה משותפת. לא אתן יד להפרתה של "אמנה חברתית" זו.

35.  כללם של דברים: אם אכן ביקש סעיף 24 להסכם 1965 להחיל עצמו - כטענת העותרים - אף על סתירות שתיווצרנה לעתיד-לבוא בין ההסכם לבין התקנון, לאחר שיחולו בו שינויים, אין על הקרן למלא אחר התחייבות זו. אחד, מכיוון שקרן פנסיה המאוגדת כאגודה שיתופית אינה יכולה - על דרך העיקרון - להתנות על יכולת חבריה לשנות את התקנון. ושניים, מכיוון שהתחייבות שכזו מצד הקרן לקבוצת חברים מסויימת סותרת את עקרון השוויון העומד ביסודה של קרן הפנסיה החברתית.

 

טענות שכנגד

36.  יימצאו מי שיטענו כי מסקנה זו שהיסקנו עושה עוול לעותרים ולעובדי קופת עם (לשעבר) אשר הסתמכו במשך שנים על הסכם 1965. עוד יטענו הטוענים, כי מסקנה זו פוטרת את הקרן מחיובים שחייבה עצמה בהם בלא שתאולץ לתת את הדין. טענות אלו אינן מקובלות עלי. ראשית לכל, כאמור, לדידי - כפי שהסברנו באריכות בראשית דברינו - הסכם 1965 לא נתכוון כלל ליתן בידי העובדים זכויות מוקנות כלשהן לעתיד-לבוא. שנית, אם אמנם נתכוון ההסכם, כטענת העותרים, לשריין לזכותם תנאי פנסיה מסוימים, הנה הדין מחייב כי התקנון יגבר על ההסכם. הרצון לעשות צדק עם העותרים אינו יכול לגבור לא על הדין, לא על תקנת הציבור ולא על הרצון לעשות צדק עם החברים האחרים. כפי שאמרנו בפרשה אחרת (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב (4) 289, 410) הקושי שלפנינו קושי פסיכולוגי הוא, ומקורו בידיעה כי התובעים מילאו את חלקם בהסכם ועתה מצפים הם כי הנתבעת - הקרן - תמלא אף היא את חלקה. התכחשותה של הקרן לאמור בהסכם (בהנחה שמקבלים אנו את פרשנותם של העותרים) יכול שיעלה בנו תחושות לא נעימות של חוסר-צדק והיעדר-הגינות. אלא שאל-מול תחושות אלו ניצבים שאר חברי הקרן - אותם חברים שאינם נמנים עם עובדי בנק קופת עם (לשעבר) - ואלה דורשים מאיתנו - אף הם בשם ההגינות והצדק - כי לא נתיר לקרן למחול על זכויותיהם-שלהם. הנה-כי-כן, כך טוענים הם, כל השנים האחרונות נשאנו אנו באותן מטלות כעותרים ושילמנו לקרן סכומי-כסף על-פי אותם מדדים שהעותרים שילמו. והנה בא יום והם זוכים לגימלת יתר - הם אך לא אנו. לא עוד, אלא שזוכים הם בגימלת יתר - מבחינה מושגית - גם מן הכספים שתרמנו אנו ותרמו מעבידינו לקרן. היכן הצדק והשוויון? יתר-על-כן: לאן נעלמה זכותנו כחברים באסיפה הכללית לשנות את התקנון והיכן היא זכותנו כחברים בקרן פנסיה חברתית ליהנות מרווחי הקרן על פי כללי שוויון? אכן, מכל אלה החברים לא נוכל, אף לא נרצה, להתעלם, והם אף שיכריעו בסופו של יום את הכף. על דרך של היקש נוכל ללמוד דבר מפסק-הדין בפרשת דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו (1), 56. באותה פרשה כרתו שני בעלי-הדין הסכם כובל נוגד-חוק, ולימים הפר אחד מהם חיובים שנטל על עצמו בהסכם. הצד האחר להסכם תבע את המפר לדין, והשאלה שנשאלה היתה אם נוכח אי-חוקיותו של ההסכם זכאי התובע לסעד. אמר על-כך בית-המשפט, בין שאר דבריו (בעמ' 106-107):

 

... בל ניחפז בדרכנו ובל נראה נגד עינינו אך את שני אלה הניצבים לפנינו כהיום הזה. נזכור-נא, אל-נשכח, כי אותם שניים שאנו מתבקשים להכריע בעניינם קשרו קשר ביניהם להפקיע לטובתם-שלהם נכסים מנכסיו של הכלל, לשלול שלל מיחידי הכלל. כי מהו הסדר כובל אם לא הסכם בין שניים (או יותר) להחניק ולדכא תחרות ביניהם בכוונה לשלול שלל ולבוז בז מן הציבור הרחב? ומי הוא - אם לא בית-המשפט - שיטען לאותו ציבור שהשניים מבקשים להיבנות על חשבונו? אכן, בית-המשפט רק הוא יכול שיעמוד לציבור, ופירוש הדברים הוא שטענת אי-חוקיות תישמע ויינתן לה תוקף.

בזמנו נתקלנו במערכת דומה, במקום שטענת חופש העיסוק וחופש התחרות - טענה נעלה במעמדה - נשמעה מפיו של חקיין-טפיל, ועל כך אמרנו דברים אלה (פרשת א.ש.י.ר. [פ"ד נב(4) 289, 410]:

הקושי הניצב לפנינו הינו - בחלק ניכר בו, ואולי אף בעיקרו - קושי פסיכולוגי. מעבר מזה מתייצב אדם שאפשר עמל ויגע, אף עשה לילות כימים, עד שעלה בידו לייצר מוצר פלוני. ייצר מוצר, אך מטעמים אלה ואחרים אין הוא נהנה מחוקי הקניין הרוחני. מן העבר האחר עומד לפנינו חקיין שלא טרח ולא יגע אלא דבק בממציא כאותה עלוקה המזינה עצמה מדמי זולתה. ...

וגם ביודענו כל אלה, נוסיף ונזכור כי מישהו נעדר מאולם בית-המשפט. אותו מישהו הוא הציבור הרחב, אותו ציבור שאנו אפוטרופסיו. ובשמו של אותו ציבור נטען. וגם בְּזַכּוֹתֵנוּ את החקיין נדע כי לא למענו עשינו אלא למען הציבור הרחב (ההדגשה במקור - מ' ח').

הציבור הרחב הנזכר בדברים שזה עתה ציטטנו - אותו ציבור רחב שבית-המשפט נחלץ להגנתו - הוא, בענייננו עתה, החברים האחרים בקרן מקפת. והדברים פשוטים.

 שלישית, קביעתנו כי קרן פנסיה המאוגדת כאגודה שיתופית אינה יכולה להתנות על יכולתם של חבריה לשנות את התקנון, אין בה כדי לפטור את הקרן מכל אחריות שהיא למעשיה. חייבת היא האגודה - לעולם - לפעול בתום-לב, הן כלפי חבריה הן כלפי צדדים שלישיים שהתקשרה איתם (ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יצחק משיח, פ"ד מח (2) 66, 71). חובה זו משמיעה אותנו, למשל, כי על קרן פנסיה המבקשת לשנות את תקנונה באופן המשנה תנאים מהותיים בהסכם, לשקול את ההשלכות של מעשיה על הצדדים אשר הסתמכו על החוזה. ככל שהשלכות שינויו של התקנון קשות הן - בעיקר בפגיעה באינטרס ההסתמכות ובציפייה - כך יידרשו טעמים ממשים וכבדים לסיפוקה של דרישת תום הלב.

 רביעית, מסקנתנו כי התקנון גובר על התניה החוזית אין בו - עקרונית - כדי לשלול תביעת פיצויים בשל הפרת הסכם, אם אמנם ראוי הוא ההסכם לכך.לא נדרשנו בפסק דיננו לשאלה האם זכאים הם העותרים לסעדים שבדיני החוזים, ולו משום שסוגיות אלו לא הועלו על ידי הצדדים ובתי הדין לעבודה לא נדרשו להן בפסקי דינם. נותיר אפוא סוגיה זו בצריך עיון, הן על דרך הכלל הן על דרך הפרט.

37.  לסיום דברינו, נוסיף ונאמר כי הצדדים טענו בהרחבה יתירה בסוגיות שונות - חלקן לעניין וחלקן בשולי העניין. משהתווינו את גבולי השאלות המרכזיות שבעלי הדין נחלקו בהן והוספנו ואמרנו דברנו, לא מצאנו כי יש מקום להתייחס לשלל הטענות שהעלו הצדדים ואשר אין בהן כדי להכריע את הכף. נוסיף עם זאת כי לא מצאנו ממש בטענת ההפליה שהעלו העותרים.

 

אחרית דבר

 

38.  הפירוש שמבקשים העותרים להעניק לסעיף 24 להסכם 1965 - פירוש שלפיו במקרה של סתירה בין ההסכם לבין תקנון כפי שישונה מעת לעת, יגבר ההסכם - אינו יכול לעמוד. גם אם נפרש את הסעיף כגירסת העותרים, נגיע לכלל מסקנה כי קרן מקפת חייבת לפעול בהתאם לתקנון 1988 - לא בהתאם להסכם 1965 - ולשלם לעותרים את קיצבתם מכוחו. לא-כל-שכן כך הוא הדין אם נפרש את סעיף 24 כמכוון לסתירה חד-פעמית בין הסכם 1965 לבין תקנות הקרן. בין כך ובין כך דין העתירה להידחות.

39.  העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

 

 

השופטת ד' ביניש:

 

אני מסכימה.

 

 

השופט א' ריבלין:

 

אני מסכים לפסק-דינו של חברי המישנה לנשיא מ' חשין.

 

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

אני מסכימה.

 

 

השופט א' א' לוי:

 

אני מסכים לפסק-דינו של חברי, המישנה לנשיא חשין.

 

 

השופט א' גרוניס:

 

אני מסכים.

 

 

השופטת א' חיות:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המישנה לנשיא מ' חשין.

 

 

היום, י' בשבט תשס"ו (8.2.2006).