בע"מ 4870/06 - פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ואח'פרשנות הסכם גירושין לעניין מזונות לאשה מתוך הפנסיה של הבעל לאחר מותו

לתקציר - מאגר סביר

עליון

בע"מ 4870/06

פלונית

נ ג ד

1. עזבון המנוח פלוני

2. פלונית

3. קרן מקפת

 

בבית המשפט העליון

[24.03.2008]

 

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' דנציגר

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עמ 307/06 שניתן ביום 1.5.06 על-ידי השופטים ש' שטמר, י' כהן וי' וילנר

 

בשם המבקש - עו"ד יפעת שרון-הדס

בשם המשיבים 2-1 - עו"ד אלכסנדר גרינשטיין

בשם המשיבה 3 - עו"ד אלישע שור ועו"ד ירון לסטרל

 

פסק-דין

 

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים

א. תיק זה עניינו בשאלה, מה דינה לצורך קצבת שארים מקרן הפנסיה (המשיבה 3 להלן הקרן), של אשה (המבקשת-המערערת), שבהסכם גירושין מבעלה נקבעו הוראות כי תקבל כספי מזונות מן הפנסיה של בעלה (המנוח), והוא נשא לאחר גירושיהם אחרת (המשיבה 2, להלן המשיבה), שהיא אלמנתו, ואחר כך נפטר לעולמו תוך זמן קצר. עזבון המנוח הוא המשיב 1.

ב. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, כהן ווילנר) מיום 1.5.06, בתיק עמ' 307/06, בו נתקבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופט גלובינסקי) מיום 2.11.05 בתיק תמ"ש 34022/00. ייאמר כבר כאן, כי החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל במובן מסוים את הערעור, כפי שיפורט.

 

ג. על עיקרי העובדות הצריכות לעניין אין מחלוקת:

(1) פלוני ע"ה (להלן המנוח) היה נשוי למערערת תבל"א מאז 1964. בשנת 2000 החליטו המנוח והמערערת להתגרש, וב- 14.5.01 נכרת ביניהם, בעזרת עורכי דינם, הסכם גירושין - כפי שכונה בכותרתו - שקיבל בו ביום תוקף בבית המשפט לענייני משפחה.

(2) לצד ההסכמה לגירושין באו הסכמות לתשלומי מזונות ולטובות הנאה כלכליות אחרות. אשר למזונות לגרושה (המערערת), נקבע (בסעיפים 12-5 להסכם) לוח תשלומים חודשי מיום 1.4.01 ועד למועד שבו אמור היה המנוח לצאת לגמלאות, בסך חודשי עולה מ-1,800 ₪ עד 3,500 ₪.

(3) נאמר כי בצאתו לגמלאות "ישלם הבעל לאשה למזונותיה, לכל ימי חייה, כמזונות גרושתו, בסך חודשי השוה ל-50% מסכום הפנסיה נטו..." (סעיף 22(א) להסכם הגירושין). הפנסיה נטו הוגדרה בסעיף 22(ב) כפנסיה בהפחתת ניכויי חובה - מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות. נאמר גם (סעיף 13), כי "... למען הסר ספק יודגש כי על אף האמור לעיל האשה לא תהא זכאית למזונותיה מעזבון הבעל, אולם תוכל לגבות המגיע לה מתוך הפנסיה החודשית של הבעל גם לאחר מותו" (ההדגשות הוספו - א"ר). לגבי הפנסיה נאמר עוד (סעיף 22(ג)) כלהלן:

"הצדדים יפעלו יחדיו כדי להודיע לגורמים המתאימים על חיוב זה, וככל שהדבר יתאפשר נותנים בזה הצדדים הוראה בלתי חוזרת, כי תשלום הפנסיה של הבעל לאשה יחולק כך שחלקה של האשה בגין חיוב מזונותיה כנ"ל ישולם לה ישירות בנפרד. הוראה זו לא תגרע מזכותה של האשה לגבות מן הבעל את החלק המגיע לה, במקרה שהגורמים המתאימים לא יסכימו לחלק את הפנסיה כאמור".

ועוד נאמר (סעיף 22(ד)):

"למען הסר ספק, מובהר בזה כי עזבון הבעל לא ישלם כספים כלשהם למזונות האשה, וכל אשר תוכל האשה לקבל לאחר אריכות ימיו של הבעל הוא מהפנסיה ולא מרכושו האחר של הבעל או מכספו. עם פטירתו של הבעל יוכל הבעל להוריש רכושו במלואו לכל אדם אחר מבלי צורך לשלם מזונות גרושתו מכל כספים ו/או רכוש ו/או זכויות אחרים השייכים לו, למעט מכספי הפנסיה".

(4) במקביל ניתנו הוראות סימטריות באשר לזכאות הבעל לחלק מפנסיית האשה ממשרד החינוך (סעיף 23).

(5) בסעיף 24 נקבע:

"מוסכם כי במידה ואחד הצדדים ילך לעולמו לפני הצד האחר, יוכל הצד שייוותר בחיים לגבות מחצית סכומי הפנסיה של הצד שכנגד, כמפורט בסעיפים 23-22 לעיל, אולם לא יהא מחוייב בתשלום כלשהו בגין הפנסיה המשולמת לו ויקבלה במלואה לידיו. למען הסר ספק כי גביית הסכומים האמורים בסעיף זה תיעשה אך ורק מתוך כספי הפנסיה".

סעיף 28 קבע, כי:

"מוסכם כי כנגד העברת מחצית סכומי הפנסיה לאשה כמפורט בסעיף 22 לעיל, בטלה התחייבות הבעל לשלם את הכספים כמפורט בסעיפים 13-5 לעיל (המזונות - א"ר), למעט מצב בו כספי הפנסיה אינם משולמים מסיבה שתלויה בבעל".

(6) הבאנו דברים אלה בהרחבה, שכן יש להם חשיבות בבואנו לדון בשאלה שבפנינו.

 

ד. כאמור, ניתן להסכם תוקף ביום כריתתו בבית המשפט לענייני משפחה. הגט נמסר בהמשך, ולימים (8.11.02) נשא המנוח את המשיבה לאשה; אך כתום פחות משנה, ב-29.8.03, נפטר לעולמו ממחלה קשה. משנודע למערערת על חוליו של המנוח, פנתה לקרן בה היה המנוח מבוטח, כדי לברר את זכאותה לגבייה מתוך הפנסיה לאחר פטירת המנוח על פי הסכם הגירושין - ונענתה בשלילה. על כן הגישה ב-21.11.02 תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול הסעיפים 13 סיפא ו-22(ד) להסכם הגירושין, שבין השאר קבעו, כמצוטט מעלה, היעדר זכאות למזונות מן העיזבון וזכאות לגביה מן הפנסיה בלבד; לחלופין נתבעה זכאות למחצית סכום הפנסיה על פי חישוב אקטוארי. לימים הוספו המשיבה והקרן לתביעה, ובמהלך בירורה נפטר המנוח, למרבה הצער.

ה. (1) בבית המשפט לענייני משפחה העיד ביום 2.2.05 עו"ד ר' מזור, שבשעתו ייצג את המערערת כי כתב לקרן מקפת ביום 19.8.01 (לאחר אישור הסכם הגירושין וסידור הגט) מכתב בו דרש לשלם מחצית הפנסיה לתובעת ומחציתה למנוח, אך לא קיבל תשובה. נאמר בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, כי "הוא (עו"ד מזור - א"ר) לא נשאל (בבית המשפט - א"ר) לגבי היחסים בינו לבין התובעת (המערערת) ולגבי טענת ההסתמכות שהתובעת טענה" (התובעת דשם היא המבקשת בתיקנו, שעל פי פסק הדין ציינה כי "נתנה אמון בעורכי הדין שייצגו אותה"). בא כוח המנוח בהליכי הגירושין עו"ד ר' גל הציג בבית המשפט מכתב שקיבל מעו"ד מזור ב-13.2.01, ובו נאמר כי הלה "מחכה לתשובות מהקרן, באשר להבטחת זכויותיה של מרשתי", וכן ציין כי טיוטת ההסכם שקיבל מעו"ד מזור לאחר אותו בירור היתה שונה לחלוטין מחומר קודם, והוא שיכנע איפוא את המנוח לחתום; "והסיבה היתה שהסברתי לו שלפי עצתי המשפטית לא משנה מה נרשם כאן, כי הקרן תתנהל לפי תקנונה... קיבלתי את התקנון לידי ועצתי ניתנה כאשר ידעתי את תוכנו" (עמ' 24). שתי עדויות עורכי הדין היו אמינות בעיני בית המשפט לענייני משפחה. הקרן טענה בפניו, כי אינה רואה עצמה מחוייבת לפעול על פי הסכם הגירושין ופסק הדין שאישר אותו אלא על פי תקנונה, שבהתאם לו רק המשיבה זכאית לפנסיית השארים. עוד ציינה, כי בית הדין האזורי לעבודה דן בתביעת המערערת נגד הקרן והמשיבה, ונפסק (23.2.04) כי הקרן תשלם למשיבה 50% ממועד הזכאות וגורל 50% הנותרים ייקבע לפי פסיקת בית המשפט לענייני משפחה.

(2) בית המשפט לענייני משפחה, בפסק דינו מ-2.11.05, קיבל את טענת המערערת כי "הפנסיה מהוה נכס כחלק מרכושו של המנוח", ועל כן - על פי הלכת השיתוף החלה על הצדדים, שנישאו בטרם תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ועל פי הסכם הגירושין - זכאית היא לחציו. בית המשפט נדרש ליחס בין הזכות הקניינית לשיתוף בפנסיה לבין תקנון קרן הפנסיה; לשיטתו, "אם קיימת תחרות בין הזכות הקניינית לשיתוף בפנסיה לבין תקנון הקרן, הרי הזכות הקניינית גוברת על תקנון הקרן שכמוהו כחוזה". נאמר כי על פי הלכת כץ (ע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת, פ"ד נד(5) 493), מתקיימים התנאים המאפשרים לחבר בקרן להתנות על תקנונה. לכן ניתן פסק דין הצהרתי, שלפיו זכאית המערערת ל-50% מפנסיית השארים של המנוח ממועד זכאותו ולכל ימי חייה.

ו. (1) עזבון המנוח (המשיב 4) והאלמנה המשיבה עירערו לבית המשפט המחוזי, וערעורם נתקבל.

 

(2) בית המשפט המחוזי, מפי השופט י' כהן, ציין כי לא נמצא ממצא עובדתי שהמערערת הוטעתה בעת כריתת הסכם הגירושין, אשר נערך בעודה מיוצגת, ברצון חופשי ולאחר הסברים שניתנו לה (כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה באשרו אותו); לכן אין לומר כי המנוח נהג בחוסר תום לב. נפסק, כי חוסר כדאיות כלכלית בהסכם הגירושין, כפי שנתחוור למערערת עתה - אינו עילה לביטולו; ועוד, המערערת אינה באה בגדרי "שארים" כהגדרתם בתקנון הקרן, ועל כן אין לה יריבות עם הקרן, מה שאין כן המשיבה; אין חבר בקרן פנסיה יכול להגביל את חבותה על-ידי קביעת מוטב שאינו מן השארים שבתקנונה. לשיטת בית המשפט, הזכות לפנסיית שארים היא של המשיבה ולא של המנוח; אילו נפטר בטרם נשא את המשיבה, לא היתה כל חובה על הקרן לתשלום פנסיה למאן דהו, שכן זכות זו מתגבשת במות המנוח. ועוד, נוצר בהכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה, מצב שלפיו הוכפפה זכות המערערת לפנסיה לתקופת חייה של המשיבה, דבר שאינו מתקבל על הדעת אם המשיבה היא בעלת זכות כלשהי בפנסיית השארים; פנסיית השארים אינה, על פי דין, נכס מנכסי העיזבון, ועל כן בחיי המנוח לא קמה זכות לפנסיה זו; הזכות צמחה רק לאחר פטירת המנוח, והיא של המשיבה לבדה. נאמר גם, כי על המערערת היה למצות את זכות הקניין שלה במועד הגירושין, ואין בידה לפגוע בזכויות המשיבה, ועל כן אין זכותה יכולה להטיל חבות על הקרן ועל זכויות הקניין של הקרן או המשיבה. לא נתקבלה גם הטענה, כי יש לבטל את הסעיפים בהסכם הגירושין המונעים תביעה מן העיזבון, שכן הובא בחשבון מלכתחילה בהסכם הגירושין מצב מעין זה; פטירת המנוח אינה מחריגה את ההסכמה בין הצדדים בדבר ביטול חבות המנוח למזונות המערערת אחר מותו. לפיכך נתקבל ערעור המשיבה, ונקבע כי סכומי הכסף מן הפנסיה שקיבלה המערערת יוחזרו למשיבה.

(3) השופטת וילנר, בהסכימה לתוצאה, ציינה עם זאת כי לשיטתה התוצאה שהגרושה המערערת אינה זכאית לפנסיית שארים שצברה לאורך שנים רבות - היא קשה, וחותרת תחת התכלית הסוציאלית שבבסיס הפנסיה, ומצב זה יש לתקנו - אך הוא טעון חקיקה.

 

טענות הצדדים

ז. (1) מכאן הבקשה שלפנינו, שהיתה לערעור, והטוענת כי אין להשלים עם מצב שבו מי שהיתה שותפת מלאה למאמץ לצבירת זכויות הפנסיה - מנושלת מהן, ואילו האלמנה, שלא היתה שותפת להן - נהנית מכך, תוך שמתמוטט האיזון שביקשו הצדדים לקבוע בהסכם הגירושין. נטען כי טרם נפסקה הלכה ברורה בעניין הוראת הסכם גירושין בעניין זכויות גרושה כפנסיית שארים של בעלה לאחר פטירתו. עוד נטען, כי זכויות המערערת בפנסיה הן זכויות קנייניות, שאין צדדים שלישיים יכולים להתנות עליה, ומחצית הפנסיה שייכת לה. אשר להסכם הגירושין, נטען שאין לומר כי משעה שחל שינוי מהותי לגביו אין מקום לאיזון חדש, וכן נטען נגד הקביעה באשר לתום לבו של המנוח.

(2) בהמשך לטענה כי זכות המערערת היא קניינית, נאמר כי ההלכה הקיימת היא שעל מחזיק זכות הפנסיה להכיר בזכותה של גרושה, ופסק הדין שאישר את הסכם הגירושין במקרה דנא הוא צו שיפוטי. בנידון דידן גם התקיימו כל התנאים, כך נטען, לשינוי מוטבים בקרן פנסיה; שיקולי צדק תומכים בכך. ולבסוף, באשר לעתירה כנגד עזבון המנוח נטען, כי ההגבלות שהוספו בהסכם הגירושין באשר לזכות התביעה מן העיזבון היו שלא בתום לב, וכי המדובר בחיובים שלובים - אילו ידעה המערערת מראש כי לא תוכל לקבל את הזכות, היתה מסרבת להתגרש או עומדת על גביית הפנסיה מן העיזבון. עוד נטען, כי גביית מלוא הפנסיה על-ידי המשיבה יש בה משום עשיית עושר ולא במשפט.

(3) נתבקש איפוא, כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה יוחזר על כנו, ולחלופין, כי ייקבע שסעיף 22ד' להסכם הגירושין בטל, כך שתהא למערערת זכות לתביעה כלפי עזבון המנוח לעניין שווי מחצית פנסיית השארים; ולחלופי חלופין, שייקבע כי אם אין די לכך בשווי העיזבון, להורות למשיבה ליתן מחצית מכספי פנסיית השארים למערערת.

(4) הוגשה גם בקשה לקביעת הרכב מורחב, ובבקשה נעשה גם שימוש להגיב לתגובת המשיבים.

ח. (1) תשובת המשיבה והעיזבון תמכה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קרי, כי המדובר בהסכם גירושין שהמערערת ידעה את כל תוכנו, ובא כוחה נדרש לתקנון הקרן והכיר אותו היטב; נאמר כי למשיבה זכות עצמאית לקצבת שארים, ואילולא היתה היא - לא היתה טענת קצבת שארים לגרושה, ועל כן גם עתה אין זכות לפגוע בזכותה. עוד נאמר, כי המנוח נתן למערערת בהסכם הגירושין זכויות כספיות וממוניות שמעבר למחצית לה היתה זכאית, והיא עצמה גימלאית המקבלת פנסיה ממשרד החינוך וקצבת זקנה וכן עובדת ומשתכרת, ועל כן מצבה הכלכלי סביר; עוד נטען כי הקרן פועלת לפי תקנונה, ובכתב הגנתו בראשית ההליך בבית המשפט למשפחה ציין המנוח, כי הוא נותן את הקצבה לאלמנה.

 

(2) המשיבה והעיזבון גם התנגדו להרחבת המותב. נאמר כבר כאן, כי לא ראינו מקום להרחבה.

ט. בתשובת הקרן נטען, כי התקנון גובר על הסכם, כי אין להתיר לחבר בקרן פנסיה לקבוע כמוטב מי שאינו נמנה על השארים כהגדרתם בתקנון, וכי אין חבר הקרן יכול להעניק בחייו זכות שאין לו. המדובר בנידון דידן - כך נטען - במקרה פרטני, שאינו ראוי לדיון בגלגול שלישי; ולגופו, קביעה זו כי כל גרושה זכאית לפנסיה של מי שהיה בעלה, אינה מתקבלת על הדעת. על הקרן לפעול לפי תקנונה (שהוחלף מ-1.10.03); בענייננו חל התקנון משנת 1988, ועל פי התקנון אין למערערת זכויות כחלק משארי המנוח; הזכות היא של השארים, שכן זכויות המנוח פוקעות עם פטירתו. פרשת כץ, כך נאמר, שונה מענייננו כי שם היו שתי אלמנות. בענייננו גם לא הודיע המנוח לקרן על שינוי מוטבים. הוזכר, כי בפרשת טיקוצינסקי דובר על הפניית הגרושה לתביעת חוב נגד העיזבון.

י. (1) בפנינו נטען מטעם המערערת, כי החלק בעיזבון שניתן לגבות הימנו כיום מזונות הוא 150,000 ₪, וכי עניינה בא בגדרי סעיף 96 לתקנון הקרן, שלפיו אין להעביר זכות לפנסיה למעט לפי פסק דין מוסמך, וכאן היה פסק דין כזה. עוד נטען, כי לא יהא בתשלום למערערת כדי להכביד על הקרן, וכן נכונה היא שלא לתבוע את הקרן אם תלך האלמנה לעולמה לפניה. המערערת חולקת על עמדת הקרן, לפיה התקנון הוא קודש קדשים; חזקת השיתוף פועלת לשיטתה לטובתה, כזכות קניינית בפנסיה.

(2) מטעם המשיבה נטען, כי המערערת קיבלה מן המנוח כסף רב בחוסר איזון בולט (דבר שהכחישה באת כוח המערערת); תקנון הקרן נבדק על ידי בא כוחה וידעו כי אין להתנות עליה. יש גם מקום, אם מגיעה לה פנסיה, כי המערערת תתרום מחצית מסכום הפנסיה שלה, וייערך קיזוז. אילולא נישואי המשיבה למנוח, לא היה כל פתחון פה למערערת; גם על כן אין לנגוס מזכויות המשיבה.

(3) מטעם הקרן נטען, כי אם הוכנסה להסכם הגירושין זכאות של המערערת כלפי הקרן, יש בכך רשלנות או רמיה, כאשר מישהו ידע שההסכם אינו "מחזיק מים" בתחום הפנסיה. סעיף 96 לתקנון הקרן. פירושו אינו אלא שאם בית המשפט מורה על חלוקת הפנסיה - הדבר ייעשה. יש לזכור גם את הנושא האקטוארי הקשור במחויבויות הקרן, ואין מקום לפרוץ את המסגרת; אין מקום לפגוע במשיבה רק מחמת שנישאה, כשיש הסכם בין שני צדדים אחרים.

הכרעה

 

י"א. (1) אפתח ואומר, כי יש לדידי קושי רב, במונחי צדק בסיסי, בכך שמאמצים משותפים של בני זוג לאורך שנים רבות אינם יכולים לקבל את ביטוים הכלכלי הראוי, למרות הסכם בין הצדדים. זאת - כיוון שתאונה אנושית עצובה אירעה, נסיבות שבני הזוג המתגרשים לא הביאו לאמיתו של דבר בחשבון, דהיינו, כי המנוח ימות בלא עת, בטרם יגיע לגיל הפנסיה, וכתוצאה לא ניתן יהא לקיים את ההסכם ככתבו וכרוחו. נוצר מצב משפטי שעל פניו תואר כראוי על-ידי בית המשפט המחוזי, אך הוא יצר תוצאה שאינה משקפת את כוונת הצדדים. אכן, יכול האומר לומר, ההסכם הספציפי נכרת בעיניים פקוחות, ונסתחף השדה שקיוותה המערערת לזכות בפירותיו. יתר על כן, המערערת לא בדקה עד תום עמדת הקרן ועל כן העמידה את הפנסיה על קרן הצבי. למקרא הדברים לא יכולתי אלא להיזכר בדברי התלמוד הבבלי (קידושין י"ג א') "הא דאמר (זה שאמר -א"ר) רב יהודה אמר שמואל, כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, לא יהא לו עסק עמהן". ענייני זכאות פנסיונית, שהם קריטיים לאדם בגיל מבוגר, צריך שייבדקו בקפידה רבה. כך, למשל, בתולדות היחסים בין הצדדים בפרשת ע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (לא פורסם, ניתן ביום 30.12.07), בדקה האישה שהיתה פרודה מבעלה, והוא ביקש להתגרש הימנה, אם כגרושה תזכה לגימלה, ומשהוברר שלא - סירבה להתגרש, וקיבלה תמיכה מבית הדין הרבני (ראו שם, פסקה י"א (4)). אין בידי כמובן לקבוע דעה באשר לפרטי המגעים בין המבקשת והמנוח לבאי כוחם בתיקנו שלנו, אך התוצאה היתה שמטעם כזה או אחר לא בורר עניין הזכאות הפנסיונית כדבעי, ונוצר סבך שאין זה פשוט כל עיקר למצוא לו מוצא ופתרון הוגן.

(2) ועדיין, גם אם נניח כי שגתה המערערת, וגם אם נניח כי המנוח לא טרח אף הוא בעניין זה (אף כי לדידו לא היה אינטרס מיוחד בכך, בודאי נוכח היחסים ששררו בין הצדדים לעת ההסכם, אם לשפוט מכתב ההגנה שהגיש המנוח לבית המשפט המחוזי בראשית הדברים) - עדיין נוצר מצב, שבו המערערת יוצאת וידיה במידה לא מעטה על ראשה לאחר חיים משותפים בני 37 שנים, ושהסכם עליו חתמה התברר כלא ניתן לביצוע כמות שהוא.

(3) אכן בתי המשפט השונים כבר התלבטו בכגון דא, ותרו אחר פתרונות למניעת קיפוח יתר של הגרושה. כך בפסיקתו של השופט גייפמן בתמ"ש (ת"א) 12131/97 טיקוצ'ינסקי נ' טיקוצ'ינסקי (לא פורסם) (2000); כך בפסיקתו של השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 80520/98 ת' ס' נ' מ' א' (לא פורסם) (2002) (אומר כבר כאן כי פסיקה זו, אף שעמדה בערעור בבית המשפט המחוזי, נהפכה בבית משפט זה, בבע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית (טרם פורסם) (השופט עדיאל) (14.6.07)); כך בפסיקתו של סגן הנשיא מרכוס בתמ"ש (י-ם) 9501/03 מ' ב' נ' ז' ב'(לא פורסם) (2005). לפנינו, אכן, שאלה של צדק, וכיצד להשיגו במסגרת תוצאה משפטית נכונה. כך הפנה השופט גייפמן בפרשת טיקוצ'ינסקי, בגדרי הדין המצוי, את בן הזוג, כבעל זכות אובליגטורית, לתביעת חוב נגד העיזבון, והותיר בצריך עיון את השאלה אם לבן הזוג זכות תביעה ישירה נגד המוטב בקרן הפנסיה או קופת הגמל; השופט שוחט בפרשת ת' ס' נ' מ' א' ראה לנכון להורות לצה"ל להעביר ישירות לידי הגרושה את חלקה בפנסיית הנתבע (כאמור, תוצאה זו אינה עומדת עוד, בעקבות הפסיקה בבית משפט זה); סגן הנשיא מרכוס בעניין מ' ב' נ' ז' ב' קבע כי הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין, ועל האוצר לשלם על פיו לגרושה במקרה פטירת הבעל, והיא זכאית לכל זכות המוענקת לשארה על פי חוק הגימלאות, גם אם לבעל תהא בת זוג אחרת.

(4) והנה בית הדין הארצי לעבודה, שדן במקרה של גרושה אשר תבעה זכויות פנסיה מכוח צוואת גרושה המנוח בעת נישואיהם, שלא שונתה גם לאחר הגירושין (ע"ע 540/05 שאוה שוע נ' אוניברסיטת תל-אביב (לא פורסם) (2006)), קבע מפי השופט ר' כהן "כי... הזכות לקבלת גמלה מתגבשת במועד קרות האירוע המזכה. לאמור: שעה שאשת החבר הופכת ל'אלמנה'". ולהלן "המנוח, בחייו, לא יכול היה להעניק למערערת זכות אשר תקנוני קרנות הפנסיה אינן מעניקות לה, שכן, אין הזכות שבקרן הפנסיה חלק מנכסי עיזבון. זכאות לפנסיית שארים תתגבש על פי המצב המשפטי של שארי המנוח, החבר, ביום פטירתו. לפיכך, בחייו של המנוח, שהיה חבר בקרנות הפנסיה, כלל לא קמה לאיש זכות לקבלת פנסיית שארים, וסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 כלל אינו נבחן". סעיף 36(ב) קובע, כי "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים... רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה... לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר". לאחר פטירת המנוח דשם נבחנת הצוואה לאור סעיף 36(ב) "ככל שאינה עומדת היא (כך במקור - א"ר) בסתירה להוראות התקנונים", וכיוון שלפי התקנונים לא היתה המערערת בין המוטבים, הואיל ולא ענתה להגדרת אלמנה, אינה יכולה לקבל קצבה. פרשה זו עודנה מצויה בעתירה לפני בית משפט זה (בג"צ 2673/06 שאוה שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה).

(5) והנה בית משפט זה נדרש במקרה אחד, שהוזכר מעלה, לטענת צה"ל, כי אין אשה גרושה זכאית מכוח חזקת השיתוף לקבל ישירות מצה"ל את חלקה בגימלה שצה"ל חב בתשלומה לבעל הגרוש; זאת בבע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית (טרם פורסם) (ניתן ב-14.6.07). באותו עניין נדון סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גימלאות) (נוסח משולב) תשמ"ה-1985, הקובע כי "זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך".

 

(6) לא למותר לציין כאן במאמר מוסגר, כי סעיף 96 לתקנון קרן מקפת בו עסקינן (התקנון מ-1988, החל במקרה דנא) קובע, כי "זכות לפנסיה אינה ניתנת להעברה, לערבות או לשעבוד בכל דרך שהיא, אלא לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך" - לשון דומה בכללה לסעיף 62, אם גם שונה בפרטים מסוימים. אותו פסק דין עסק בזוגות אשר - כבענייננו - נישאו לפני מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. הצדדים לא היו חלוקים, כי "במניין הנכסים המשותפים עליהם חלה חזקת השיתוף באה גם הזכות לפנסיה..." (ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793; כן ראו ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602, 611-609; רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758, 768). ראו לענין זה גם חנוך דגן וקרולין ג' פרנץ, "נכסי הנישואים", בתוך ספר מנשה שאוה בעריכת א' ברק וד' פרידמן, תשס"ו-2006, 249, 280; המחברים רואים את הפנסיות כחלק מ"נכסי הנישואים". ראו בדומה גם ח' דגן, קנין על פרשת דרכים, תשס"ה-2005, 473; עוד ראו א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תש"ן), 490-489, צוטט גם בפרשת לידאי עמ' 610, בפי השופטת נתניהו).

(7) נשוב לפסק הדין בענין צה"ל נ' פלונית. נקבע בו (פסקה 31), כי בעוד זכות הבעל כלפי צה"ל לגימלה היא אובליגטורית, אין מניעה שזכות זו תהא מושא לקניין מכוח חזקת השיתוף (וראו הפסיקה והאסמכתאות האקדמיות שמביא השופט עדיאל בפסקה 22 לפסק דינו). בשאלת מהות הזכות אין בית המשפט מכריע אף שם. השופט עדיאל הזכיר (פסקה 24) את פסק הדין בענין רע"א 8791/00 שלם נ' טוינקו (טרם פורסם) (2006), בו נקבע מפי הנשיא ברק כי המחאת זכויות או חיובים הם הבסיס ליריבות ישירה בין בן הזוג לבין הצד השלישי; ואולם, בפרשת צה"ל נ' פלונית נאמר, כי לרועץ עומד לבת הזוג סעיף 62 לחוק שירות הקבע (גמלאות), שכן הוא קובע את זכות הגימלה כזכות אישית, ועל כן אינה יכולה להיכלל, בפן הקנייני, בחזקת השיתוף (פסקאות 31-28 והאסמכתאות שם). לכן "בשלילת עבירותה של הזכות לגימלה אין כדי לפגוע בזכות השיתוף לגבי הזכות לגימלה ביחסים שבין בני הזוג. במערכת יחסים זו נשמרת זכותו של בן הזוג לקבלת חלקו בגימלה, אך זכות זו שמורה בידו אך ורק כנגד בן זוגו, והיא אינה עומדת לו כנגד החייב בתשלום הגימלה" (פסקה 31). סוף דבר, שנתקבלה גישת צה"ל, כי אין לחייבו להעביר ישירות לגרושות חלק בגימלאות גרושיהן.

(8) חברות ההרכב הצטרפו לשופט עדיאל. השופטת פרוקצ'יה הסכימה כי שלילת עבירותה של הזכות לגימלה מכוח סעיף 62 שוללת מן האשה זכות עצמאית לחלקה בגימלה אל מול רשויות צה"ל, אך הצביעה על קשיים מעשיים בענין זה. השופטת נאור הטעימה, כי לא הוכרע בפסק הדין אם הזכות לגימלה מכוח הלכת השיתוף תסווג כקניינית או אובליגטורית.

 

(9) אוסיף כי במבט רחב, בעולם משתנה שבו יציבות המשפחה ודמות היחסים הזוגיים אינה כשהיתה, יש מקום ליצירת אפשרויות של "דרך המלך", שאינן פרשנות משפטית מפותלת, לזכויות בני זוג גרושים, בין שחלה עליהם הלכת השיתוף כבנידון דידן, ובין שחל עליהם חוק יחסי ממון. גם אם איננו נדרשים להכריע בשאלה אם המדובר בהקשר הפנסיוני במערכת קניינית או אובליגטורית או שמא מעורבת, לדידי - ואיני קובע מסמרות - יש מרכיב מעין קנייני למצער בנושא הפנסיוני, במערכת יחסים רבת שנים, ובמיוחד שעה שלא עסקינן בענין אזוטרי של מה בכך, אלא בזכויות לעת זקנה, תקופה שבה מטבע הדברים צרכיו של אדם מתרבים והוא נזקק חיונית לקיומו לפנסיה. לכן קרובים הדברים להיות זכות בסיסית, קניינו של אדם, זכות יסוד לפי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לומר, כי המצב הרצוי - אם כי לא תמיד המצוי - הוא כי שנות חיים משותפים יְזַכו בנתח בפנסיה של בן הזוג, ומימוש הזכות יבוא עם תחילת תשלום הפנסיה, אלא אם כן - אולי בגילים צעירים יותר ובצבירת זכויות של שנים לא רבות, או מטעמים אחרים - מגיעים הצדדים להסכמה בדבר תשלום חד-פעמי. אך המצב הקיים אינו מוסדר כדבעי, וראיה לדבר התחבטויות בתי המשפט, ויש לנקוט זהירות שעה שאין מצויה לפנינו התמונה הכוללת. דומה שכדי להסדיר דבר דבור על אופניו, כדי שזכות זו תיושם כדבעי, ראוי מאמץ מטעם המחוקק, שלנגד עיניו ועיני מסייעיו מצויה התמונה הכוללת, כך לכאורה. התקנון האחיד נשוא ענייננו, למשל, אינו נותן ביטוי לכך, שכן לפיו - כאמור - אין גרושה או גרוש מוצאים את מקומם; השארים (שהם המוטבים על פי המצב הקיים) הם - כהגדרת המונחים בפרק א' לתקנון - "אלמן, אלמנה, יתום, הורה ובן משפחה אחר"; אלמנה היא "אשה או ידועה בציבור - על פי פסק דין של רשות שיפוטית מוסמכת - של חבר שנפטר". ואכן, הצעת חוק חלוקת זכויות פנסיה בין בני זוג, תשס"ז-2007 (מאת חברת הכנסת אורית נוקד) באה לפתור שאלות הכרוכות בכך. רעיונות חקיקה כגון זה יש לדעתי לעודד. בפרשת צה"ל נ' פלונית ציינה גם השופטת פרוקצ'יה כך: "היה ראוי כי המחוקק ייתן דעתו לקושי האנושי והמעשי הכרוך במצב המשפטי הקיים, ולאפשרות להתאים את ההסדר החקיקתי לצרכי החיים בסוגיה המורכבת שלפנינו".

(10) הערה בטרם המשך: בפרשת כץ נ' מקפת הנזכרת נדרש השופט אנגלרד לאפשרות שבידי חבר בקרן הפנסיה, לפי סעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), להחליף את מוטבי גימלתו בתנאים אלה - אם אין נגרמת בכך חריגת הקרן ממסגרתה, אם הדבר נעשה בתום לב ללא פגיעה במטרה הסוציאלית של הקרן, ומשניתנה הוראה בחיי החבר; אך כאן עלינו להזכיר, כי בנידון דידן סעיף 96 לתקנון אינו מאפשר העברת הזכות. אכן, בפרשת רוזנשטראוך נ' קרן הגימלאות של חברי אגד, שנזכרה מעלה, נפסק ברוב דעות (בשונה מעמדת המשנה לנשיאה ריבלין בנקודה זו), כי פסק בוררות ופסק דין בבית המשפט המחוזי שאישר אותו לענין פנסיה יש לראותם לצורך תקנון הקרן כפסק דין מזונות. נציין כי אותו מקרה היה שונה מענייננו - שם היה מדובר באשה פרודה (לא גרושה) שהיתה זכאית לפנסיה, אך בגלל שינוי מאוחר בתקנון (להצלת קרן הפנסיה על-ידי הממשלה) עמדה זכותה להיבטל. בענייננו אין צריך להכריע אם פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגירושין בין בני הזוג תופס לצורך הוראת סעיף 96 לתקנון הקרן, שכן גם המערערת העלתה טענה בענין זה רק בעל פה בפנינו, ללא ביסוס ואפשרות לצדדים האחרים להידרש לכך, וכן הצהירה על נכונותה להיות כפופה בזכאות מחצית הפנסיה לאורך חיי המשיבה (עד מאה ועשרים). דומה כי היריבות לענייננו בנסיבות הספציפיות איננה בין המערערת לקרן, עולה גם מפסק הדין בענין צה"ל נ' פלונית; לכן גם אין מתעוררת שאלת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).

11) נוכל לומר איפוא עד הנה, כי אופציה אחת לעשות צדק עם המערערת היתה על-ידי הכרה במעמדה הישיר מול הקרן. אך מן הסיבות שלמעלה, וכעולה הן מפרשת שאוה -שוע כנתינתה לעת הזאת והן מענין צה"ל נ' פלונית, אין למערערת מעמד ישיר אל מול הקרן בהקשר דנא.

(12) לדבר זה תימוכין גם מכיוון אחר - כל עוד היה המנוח בין החיים לא היתה לו על פי הפסיקה, זכות בקרן; אולי אנסח זאת אחרת, זכות היתה - אך מימושה קם על פי הדין הקיים עם פטירתו של המנוח, ועל כך אין חולק, גם אם ניתן להרהר בדרך בה מיושם הדבר במקרה של גירושין. הנתיב שיש לבחור איפוא במקרה דנא - וכאן חלוקים אנו על פסק הדין בבית המשפט המחוזי - הוא יריבות של המערערת כלפי עזבון המנוח על פי הסכם הגירושין.

 

(13) ברי כי בכריתת הסכם הגירושין הניחו בני הזוג, כאמור, תוחלת חיים סבירה ומקובלת, ולא עיצבו פתרון ישים למקרה של מיתה מוקדמת של מי מהם. ההסכם כמות שהוא אינו כיום בר הגשמה. ואין מנוס מפרשנותו על פי אומד דעתם של הצדדים. נצא מן ההנחה כי אין להחזיק את המנוח כמי שלא רצה לעמוד בדיבורו; אכן, עורך דינו העיד - כאמור - בבית המשפט לענייני משפחה (פרוטוקול מיום 2.2.05) כלהלן: "אני שכנעתי את המנוח לחתום והסיבה היתה שהסברתי לו שלפי עצתי המשפטית לא משנה מה נרשום כאן, כי הקרן תתנהל לפי תקנונה ולכן אמרתי לו מה אנו מסכימים בהסכם הזה, שיחתום וזהו, קיבלתי את התקנון לידי, ועצתי ניתנה כאשר ידעתי את תכנו" (עמ' 24). אם הדברים מעוררים תמיהת מה לעניין תום הלב, בשונה ממה שקבע בית המשפט המחוזי, מנגד נראה, כי המערערת מצדה לא נתוודעה למצב לאשורו לפי תקנון הקרן בשעה שחתמה על הסכם הגירושין. עורך דינה העיד (פרוטוקול מיום 2.2.05) "כי כל כוונת הצדדים כאן היתה ליצור רצף של תשלומים לאשה לאחר הגירושין... התיחסנו בהסכם באופן ספציפי לענין מה שיקרה לאחר הפטירה, שהיא תהיה עדין זכאית למחצית הפנסיה וזה נכתב במפורש. הוא התחייב במפורש. הוא מעולם לא אמר משהו לגבי עובדה שתקנון כזה או אחר לא מתיר זאת, או שאי אפשר לקבל פנסיה לפי התקנון, הוא זה שאמור היה להעלות את הדברים במו"מ". כפי שציין בית המשפט המחוזי, היתה המערערת מיוצגת וניתנו לה הסברים. כבר ציינתי, בלא לקבוע מסמרות היכן היה הכשל, כי היה מקום לבירור מדוקדק של עמדת הקרן עובר להסכם הגירושין, שנעשה ניסיון בכיוונו אך לא הושלם; זכויות פנסיה הן תחום חשוב ורגיש המחייב בירור ובהירות; כאמור, בפרשת רוזנשטראוך הנזכרת, דחה בית הדין הרבני תביעת גירושין של הבעל, כיוון שבירור בעניין זכאות הפנסיה עלה שאם יינתן גט לא יובטחו זכויות אלה. בעמימות מזה והיעדר יכולת מימוש של הסכם הגירושין מזה - איזוהי הדרך שיש לבור?

(14) כאן באים אנו למתחם הטעות בדיני החוזים. דומה כי יש מקום להחיל על המצב שנוצר את סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשר ביטול חוזה נוכח טעות; סעיף 14(א) קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". סעיף 14(ב) קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת" (ואז רשאי הוא לחייב את הצד הטועה בפיצויים על נזקו, אך דבר זה אינו עניין לפרשה שלפנינו). אולם לפי סעיף 14(ג) "טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות, והצד השני הודיע לפני שבוטל החוזה שהוא מוכן לעשות כן". סעיף 14 (ד) קובע כי טעות היא "בין בעובדה ובין בחוק. להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה". סעיף 19 לחוק קובע "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד. אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". לפרשנות הסעיף ראו ג' שלו, דיני חוזים, החלק הכללי (תשס"ה-2005), עמ' 361-357 והאסמכתאות דשם. בנידון דידן אין לנו סיבה ועניין לעסוק בחלקים אחרים של הסכם הגירושין, למעט נושא הפנסיה וההגבלה על תביעת העיזבון. על כן בידינו לכאורה להידרש לסעיף 19, ולבטל חלק מן ההסכם. הדבר תואם את שורת ההיגיון: חוזה הגירושין ניתן להפרדה ועילת הביטול נוגעת כאמור לפנסיה בלבד.

(15) האם יש מקום להידרש לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), שעניינו רשות ביטולו של חוזה עקב הטעיה "לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן"? בית המשפט לענייני משפחה לא נדרש לסוגיה של ניהול המשא-ומתן או לפגמים ברכישת ההסכם. בית המשפט המחוזי סבר כי בנידון דידן לא חלה הטעיה, כיוון שנתקבלה עדות בא כוחו של המנוח בשעתו כי חתימת ההסכם נתעכבה בשל בירורי בא כוח המערערת מול הקרן. ואם כן עסקינן - כך לשיטתו של בית המשפט המחוזי - בטעות שעניינה חוסר כדאיות, אך זו כשלעצמה אינה עילה לביטול הסכם שנכרת כדין, וזאת על פי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), המוציא טעות כזאת מתחולת דיני הטעות. לגביה ראו שלו, שם עמ' 299-297, כן ראו ע"א 760/77 בן עמי נ' בל"ל, פ"ד לג (3), 567, 575-574. (השופט כתארו אז - ברק).

 

(16) נאמר לא אחת, כי פרשנות המונח "טעות בכדאיות העיסקה" היא "קשה וסבוכה" (דברי המשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 221/80 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 482; ראו גם מ' דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (תשס"ה-2005) סעיפים 722-719 בעמ' 414-411 והאסמכתאות דשם). לדידי ניתן להטיל ספק אם במקרה דנא עסקינן בטעות "שאינה אלא בכדאיות העיסקה". טעות היא "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (שלו, שם, 277; ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533; השוו גם פרידמן-כהן (כרך ב') 668). במקרה שלפנינו סברה המערערת כי התניות בדבר תשלום הפנסיה לאחר מות בן הזוג בנות ביצוע, ודומה כי אין המדובר בטעות בכדאיות התניות - אלא בעצם האפשרות לממשן. אך חרף זאת, יתכן שבכך שהודיע לבא כוח המנוח כי הוא מברר את סוגיית הזכאות מול הקרן - נטל בא כוח המערערת על שולחתו את הסיכונים שהיו כרוכים בעניין הזכויות הפנסיוניות. התרשלות הטועה, כנאמר שם (עמ' 412), עלולה לפגוע בזכותו לביטול החוזה; פרופ' דויטש סבור לעניין טעות שבדין, ויש בכך קרבה לענייננו אף כי בנידון דידן המדובר בטעות שבתקנון, ש"נראה כי יהיה מקום לקבל טענה של טעות שבדין בעיקר במצבי הטעיה, ואילו לעניין טעות, יש להגביל את ההכרה בכך בעיקר למצבים שבהם הצד שכנגד ידע סובייקטיבית על הטעות, או כאשר לא היה מקום לצפות בנסיבות מיוחדות כאלה או אחרות, לכך שהמתקשר שטעה יקיים התיעצות משפטית" (עמ' 412). עסקינן במקרה גבולי, שבו הנסיבות לוטות בערפל מסוים; אך דברי בא כוח המנוח באשר לידיעתו בענין התקנון והוראותיו, אומרים דרשני.

(17) נביט אל המצב שנוצר במשקפי סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינו תום לב במשא ומתן, הכוללת את החובה "לסלק את הטעויות שבהן שרוי הצד האחר" (ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נצר, פ"ד מג(3) 828, 835 - השופט ד' לוין; ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231). כך סוכמו הדברים ע"י פרופ' שלו:

"תחום תחולה מובהקת ושכיח של חובת תום-הלב במשא ומתן הוא תחום הגילוי. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא-ומתן לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על פני הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום הלב היא אקטיבית, ומטילה חובת עשייה" (שלו שם, 150-149).

במקרה שלפנינו העיד בא כוחו של המנוח בדברים שהובאו מעלה, באשר לאמירתו לשולחו דאז, המנוח, כי הקרן תתנהל לפי תקנונה, בלא קשר לאשר יירשם בהסכם. איני בא לקבוע מסמרות באשר למנוח או לבא כוחו, שכן הדברים לא לובנו דיים, אך האמירה "שהסברתי לו... לא משנה מה נרשום כאן" מעוררת שאלה הכרוכה בחובת תום הלב בניהול משא ומתן. האם נחתם חוזה מורכב ורב תניות כשבאמתחת צד אחד הידיעה, כי התניות שעליהן מסתמך הצד שכנגד, אינן בנות ביצוע (והרי בא כוח המנוח העיד שהיה מודע לתוכן התקנון). האם דומים הדברים לכריתת חוזה למכירת נכס (זכויות המערערת בכספי הפנסיה לפי הלכת השיתוף), שעה שהקונה יודע כי התניות העוסקות בתשלום אינן מחייבות? ועוד, הכללת התניות העוסקות בתשלום פנסיה לאחר מות הצדדים, מתוך ידיעה כי תקנון הקרן גובר עליהן, עלולה להיתפס כמצג שווא: "המצג יכול להתייחס לכוונה לבצע חוזה העומד להיכרת. פלוני הכורת חוזה עם אלמוני מתוך כוונה שלא לבצעו, מפר חובה כלפי אלמוני, וכך גם אם הדבר נעשה מתוך ידיעה כי לא יוכל לקיימו" (ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך א', תשנ"א) 559; ההדגשה הוספה - א"ר). כאמור, איני רוצה להרחיק לכת לקבוע מסמרות באלה, אך הם אומרים דרשני ופותחים פתח לכיוון חשיבה באשר להסכם הגירושין ולכספי העיזבון.

(18) סוף דבר, בחנו את הדברים במשקפי טעות ותום לב, וגם אם נסתפק בעילת הטעות, בידינו לפעול לפי הוראות הדין בשעה שזו מתקיימת.

(19) ועתה לשאלת הסעדים. אף אם לא נידרש עד תום ועד תום-לב לסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה", מכל מקום סעיף 14 שעניינו טעות, מעניק זכות - עצמאית או באישור בית המשפט - לביטול החוזה (או, לפי סעיף 15, תניות ממנו). בנסיבות - ובהתחשב בכך שהחוזה נכרת והצדדים פעלו לפיו תקופה מסוימת - סברתי כי הסעד המתאים הוא, בגדרי סעיף 15, קרי, ביטול התניות החוסמות תביעה מן העיזבון. בסופו של יום התחייב המנוח להבטיח למערערת קצבה בשיעור 50% מהפנסיה עד למותה - ודומה כי ניתן לאכוף התחייבות זו על עזבונו, ככל שיד העיזבון משגת.

 

(20) נוכח כל האמור, נראה כי הדרך הנכונה היא להצהיר, שאכן בנסיבות יש מקום לבטל את סעיף 13 להסכם הגירושין, השולל זכאות המערערת למזונות מעזבון הבעל ומפנה לפנסיה החודשית, והוא הדין לסעיף 22(ד); ראו לעניין זה גם סעיף 22(ג) להסכם, שלפיו "ככל שהדבר יתאפשר" יש לקבל את הפנסיה "ישירות ובנפרד", אך "הוראה זו לא תגרע מזכותה של האשה לגבות מן הבעל את המגיע לה". אכן, סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע כי תגמולים לאחר המוות על פי חוזה ביטוח או חברות בקופת קצבה אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה כי הם מגיעים לעיזבון; אך אי אפשר למצער שלא לקרוא את כוונת הצדדים בכריתת הסכם הגירושין, בהנחה של תום לב גם מצד המנוח, כמשמיעה כי המערערת תזכה בכספי הפנסיה; ואם כן ככל שהוברר כי לא תזכה אל מול הקרן, יש מקום לחזור לעיזבון. והרי אם כל כספי הפנסיה זורמים אל המשיבה, לא הוגשמה כוונת ההסכם בקשר למערערת, והתחליף היחיד לקרן הוא העיזבון. מוצהר איפוא כי סעיף 12 ו- 22(ד) להסכם הגירושין בטלים.

(21) בשולי הדברים נשוב ונטעים בכל לשון, כי יש במקרה דנא לקח לכורתי הסכמי גירושין ולעורכי דינם, שראוי כי יבדקו היטב היטב בטרם חתימה באשר לזכויות עתידיות לגמלאות.

(22) ועם זאת, שעה שבאים לחשב את חוב העיזבון, אין מקום, נוכח העובדה שהמערערת לא בדקה עד תום את זכויותיה במועד המתאים, שלא להעמיד כנגד החוב גם את הפנסיה של המערערת. אכן, בסעיף 24 לחוזה נקבע כי אם ילך אחד הצדדים לעולמו לפני האחר, יוכל הנותר לגבות מחצית סכומי הפנסיה של הצד שכנגד, אך לא יהא מחוייב בתשלום בגין הפנסיה שלו עצמו ויקבלנה במלואה, והגביה תיעשה רק מתוך כספי הפנסיה. אולם לא יהא זה מן ההוגן והראוי לחייב את העיזבון בלא שתיבטל גם הוראה זו של סעיף 24, וכך אנו מצהירים.

(23) אכן, על פי התוצאה המוצעת כנראה כל שתוכל המערערת לגבות יהא מתוך סכום הכסף המצוי בעיזבון, שנמסר בפנינו כי הוא כ-150,000 ₪. חוששני, כי מעבר לכך לא תוכל המערערת להלין אלא על עצמה.

(24) בעולם המשפט העברי ישנם מצבים שבהם אף שנגרמת פגיעה מוסרית, אין חיוב משפטי. המשנה (בבא מציעא ו', א') קובעת כי "השוכר את האומנין (בעלי מלאכה - א"ר) והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת". וכמפורש בהלכה (רמב"ם משפטים שכירות ט', ד' שולחן ערוך חושן משפט של"ג, א') "השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת". הטעות עשויה להיות בשכר או במהות העבודה. בתלמוד (בבלי בבא מציעא ע"ט, א') נאמר: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב, השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות". וכפי שמסביר רש"י, אין לשוכר על המשכיר אלא תרעומת שהשכיר לו חמור כחוש; כלומר, הגם שהחמור לא עשה מלאכתו כיון שמת, חייב השוכר לשלם את שכר המחצית. בהמשך נאמר (שם ס"ט, ב') "תנו רבנן: השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך, נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת". ראו גם איתמר ורהפטיג, ההתחייבות, תוקפה אופיה וסוגה (תשס"א-2001) 412, המציין כי 'תרעומת' הוא מושג משפטי אשר אומר כי לצד לעיסקה שנפגע יש זכות להתרעם על המפר. המחבר מציין (עמ' 445) "בכל שיטת משפט קיים מתח בין התחום המוסרי ובין התחום המשפטי"; אמנם לעתים מקבלת "הפרה מוסרית" גם משמעות משפטית. במקרה דנא, ניסינו ליתן משמעות משפטית מסוימת לנסיבות - אף כי לא כל חפצה של המערערת, שחלקו נותר בגדר תרעומת.

התוצאה

 

י"ב. אציע איפוא לחברי את התוצאה כלהלן: איננו נעתרים לערעור כנגד הקרן. הערעור כנגד המשיבים מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה על פי הנחיות אלה: ימונה על-ידי בית המשפט אקטואר, שיקבע את סכום היוונם של סכומי הפנסיה שהיו עומדים לזכות המערערת לפי הסכם הגירושין (קרי, מחצית הפנסיה של המנוח) עד תוחלת החיים הסטטיסטית לנשים, בניכוי של היוון מחצית הפנסיה העומדת לזכות המערערת לאותה תקופה, בגדרי הגינות כלפי כולי עלמא, הכל לפי הגדרת הפנסיה שבהסכם הגירושין. התוצאה מחישוב זה היא חוב העיזבון למערערת, שיחושב מיום הפטירה וישא פירות כדין מאז. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות בהליך זה.

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אכן, גם אני סבור כי המערערת זכאית לגבות מן העיזבון, ככל שיש בו, את הכספים המגיעים לה. אולם, שיטתי שונה מזו של חברי השופט א' רובינשטיין, וגם הסכומים להם היא זכאית לדעתי משתנים בהתאם. הקושי במקרה זה נעוץ בנוסח ההסכם היוצר תוצאה קשה.

סעיפים 13-5 להסכם נשוא הערעור "מזכים" את המערערת במזונותיה כמפורט בהם. הסדר הפנסיה עשוי אכן היה להחליף את הזכאות למזונות לו נתקיים - כך נאמר בהסכם. כפי שפירט חברי, בשל הוראת קרן הפנסיה הקשורה בעניין, לא היתה מלכתחילה להוראה בהסכם המזכה את המערערת בפנסיה כל תוחלת במותו של בעלה לשעבר - המנוח. סעיף 28 להסכם מורה אמנם, כי כנגד העברת מחצית סכומי הפנסיה למערערת, בטלה התחייבות המנוח למזונותיה - אלא שהוראה זו לא חלה, כך מורה הסיפא לה, ב"מצב בו כספי הפנסיה אינם משולמים מסיבה שתלויה בבעל". הפירוש הראוי, הנכון, התכליתי (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265 (1995), והצודק במקרה זה מורה לנו כי נתקיים בענייננו מצב בו כספי הפנסיה אינם משולמים "מסיבה שתלויה בבעל" (ראו דברי חברי השופט רובינשטיין לעניין התנהגות הצדדים להסכם). כיוון שכך חוזרות איפוא לתוקפן הוראות הסעיפים 13-5 להסכם שבמחלוקת.

הסכום שישולם למערערת מן העיזבון יהא סכום חד-פעמי שמהווה היוון של תשלומי המזונות. דרך זו, לעניות דעתי, קרובה יותר לדרכו של ההסכם, ההתערבות בלשונו מתונה יותר, היא נותנת לו נפקות כלכלית המתרחקת מן העיוות (המכוון?) ותוצאותיה מיטיבות, ככל שניתן במסגרת הדין, את הקיפוח ממנו סבלה המערערת.

הייתי פוסק למערערת את הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 ש"ח.

 

המשנה לנשיאה

השופט י' דנציגר:

עיינתי בחוות דעתם של חבריי, המשנה לנשיאה א' ריבלין וכבוד השופט א' רובינשטיין, ואני מסכים עם התוצאה אליה הגיע המשנה לנשיאה ריבלין, בהסתייגות מסוימת אשר תפורט להלן.

ראשית, איני מסכים עם מסקנתו של כבוד השופט רובינשטיין לפיה יש לבטל את סעיף 13 להסכם הגירושין שנכרת בין המערערת לבין המנוח מחמת טעות. לדידי, כפי שגם ציין כבוד השופט רובינשטיין בסעיף 16 לחוות דעתו, הודעתו של בא כוח המערערת במועד עריכת ההסכם לפיה הוא מברר את סוגיית זכאותה של המערערת מול קרן הפנסיה, מעידה על מודעותה של המערערת לכך שקיים סיכון מסוים לפיו בבוא העת לא תהא זכאית להיפרע מזכויותיו הפנסיוניות של המנוח. יחד עם זאת, איני סבור כי מדובר "במקרה גבולי" וסבורני כי בנסיבות אלה לא עומדת למערערת עילת הטעות על פי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים) [לעניין נטילת הסיכון להתרחשות טעות ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 281-280 (2005)].

 

שנית, סבורני כי צודק המשנה לנשיאה ריבלין במסקנתו לפיה פרשנות ראויה של ההסכם מביאה לתוצאה לפיה התנהגותו של המנוח עונה על הקריטריון הקבוע בסעיף 28 להסכם הגירושין בדבר "סיבה התלויה בבעל" ולפיכך - מחזירה את סעיפים 13-5 להסכם הגירושים לתוקפם.

יחד עם זאת, במקרים כמו המקרה שלפנינו, בהם הצדדים לא השכילו להעלות את כוונתם על הכתב באופן מפורש, יש לבחון את נסיבות ההתקשרות ולהיעזר בהן לשם בדיקה של כוונת הצדדים, בפרט במצב דברים בו אחד הצדדים להסכם אינו עימנו עוד ואינו יכול לטעון בדבר כוונתו [ראו: גבריאלה שלו "פרשנות החוזה - תורת ברק - על 'פרשנות במשפט כרך ד: פרשנות החוזה', מאת אהרן ברק" המשפט ח' 675, 687 (2003); דניאל פרידמן "לפרשנות המנוח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים" המשפט ח' 483, 491 (2003); סיני דויטש "אקטיביזם שיפוטי בדיני חוזים" מאזני משפט ו' 21, 55 (2007)]. משעה שכוונת הצדדים אינה משתקפת בכתובים ולמעשה קיימת לקונה בדבר הגדרתה של "סיבה התלויה בבעל", כי אז אין מנוס מבדיקתן של תכלית ההסכם וכוונת הצדדים.

בשולי הדברים, הרהרתי האם אין מקום להגיע לתוצאה זו באמצעות השימוש בדוקטרינת "התנאי מכללא", במסגרתה משחזר בית המשפט את כוונתם ההיפותטית של הצדדים בעת כריתת החוזה ומשלים את החסר הקיים בו על פי הגיונה של העסקה, כפי שהוא עולה מן החוזה עצמו ומנסיבות כריתתו [ראו: מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כט (1) 17, 59-58 (2005)]. להבדיל מדוקטרינת תום הלב על פי סעיף 12(א) לחוק החוזים, שאת השימוש בה מציע כבוד השופט רובינשטיין בחוות דעתו, הרי שעל פי דוקטרינת התנאי מכללא ניתן להשלים את החסר הנובע מסעיף 28 להסכם הגירושין על פי ההבנות המיוחסות לצדדים עצמם ולא על פי ההבנות שמייחס להם בית המשפט. יחד עם זאת, משעה שהגענו לתוצאה הראויה, לדעתי, באמצעות פרשנות "רגילה" של הסכם הגירושין, איני נדרש לדוקטרינה זו.

אשר על כן, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע המשנה לנשיאה ריבלין, באופן שלמערערת ישולם סכום חד פעמי מן העיזבון, שהוא היוון של תשלומי המזונות להם היא זכאית שעה שהוסרה מגבלת התביעה מן העיזבון, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, כאמור בחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין.

 

 

ניתן היום, י"ז באדר ב' תשס"ח (24.3.08)