עב' (תל-אביב-יפו) 304519/97

עב' (תל-אביב-יפו) 304691/97

צבי מנדלבוים ואח'

נ ג ד

1. התעשיה הצבאית לישראל בע"מ

2. מדינת ישראל

3. מבטחים - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)

 

בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב-יפו

[02.07.2007]

 

בפני כב' השופטת מיכל לויט

נ.צ. מר אדלר

נ.צ. מר גמליאל

 

בשם התובעים - עו"ד חיים ברנזון ואסף ברנזון

בשם הנתבעת 1 - עו"ד אשר חלד ואלינור אהרונסון

בשם הנתבעת 2 - עו"ד רחל שילנסקי וטל מאירסון

בשם הנתבעת 3 - עו"ד יורם הרשקוביץ

 

פסק - דין

 

1.    בפנינו תביעותיהם של גמלאי הנתבעת 1 - התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "תע"ש") כנגד תע"ש ומדינת ישראל. עניינם של התביעות הוא עתירת התובעים לתשלום הפרשי שכר, הפרשי קצבה, הפרשי מענק פרישה, לתשלום קצבה עתידית לפי "המשכורת הקובעת" הנכונה, לתשלום פיצויי הלנת שכר או הלנת קצבה ולתשלום פיצויים על הפרת הסכמים קיבוציים.

כן נתבע סעד הצהרתי המופנה למבטחים, על פיו מבטחים אינה מנועה מלהקנות לתובעים זכויות למפרע על שכר ו/או מרכיבי שכר שלגביהם נתבעת הגדלת הגמלה בתביעות.

 

העובדות וההסכמים הרלוונטיים:

2.    התובעים היו עובדי מדינה והועסקו ביחידת סמך במשרד הביטחון, שנקראה התעשיה הצבאית, עד ליום 30.10.90.

ביום 1.11.90 הועברו התובעים להיות עובדיה של תע"ש, שהיא חברה ממשלתית.

3.    יום לפני מעברם לתע"ש, ביום 30.10.90, נחתמו מספר הסכמים להסדרת המעבר:

א.    הסכם קיבוצי מיוחד מיום 31.10.90 בין מדינת ישראל לבין תע"ש לבין ההסתדרות הכללית וארגון עובדי תע"ש, אשר הסדיר את מעבר עובדי יחידת הסמך לחברה (להלן:"הסכם המעבר" - צורף כנספח גמלאים/1 או תע"ש/10).

ב.    הסכמי פנסיה מיום 31.10.90 (הסכמים א' וג' צורפו כנספח גמלאים/4 או תע"ש/12):

1.    הסכם קיבוצי מיום 31.10.90 בין מדינת ישראל, תע"ש, מבטחים, ההסתדרות הכללית וארגון עובדי תע"ש, בדבר זכויות הפנסיה של עובדי המדינה המועברים לחברה (להלן:"הסכם א'").

2.    הסכם מיום 31.10.90 בין המדינה לבין תע"ש לגבי ההתחשבנות ביניהן בגין עלות הגמלאות (להלן:"הסכם ב'").

3.    הסכם קיבוצי בין תע"ש לבין ההסתדרות לבין מבטחים, בדבר זכויות הפנסיה של עובדי המדינה המועברים לחברה (להלן:"הסכם ג'").

ג.     הסכם קיבוצי מיוחד מיום 31.10.90 בין ההסתדרות הכללית לבין תע"ש שהסדיר את תנאי עבודתם של התובעים בחברה לאחר המעבר משירות המדינה לתקופה שבין 01.11.90 - 31.12.92 (להלן:"הסכם העבודה הבסיסי" - צורף כנספח גמלאים/8 או תע"ש/11).

4.    העסקתם של התובעים הסתיימה בפרישה מוקדמת מרצון, בשתי תקופות עיקריות.

לתובעים ניתנה, לעניין הפנסיה, האפשרות לבחור בין "מסלול רציפות זכויות" לבין "מסלול העברת זכויות".

התובע מר בנדט פיקו, היה היחיד מבין התובעים שפרש במסלול "העברת זכויות" ויתר התובעים פרשו במסלול "רציפות זכויות".

5.    לאחר המעבר לתע"ש נחתמו מספר הסכמים נוספים אשר הצדדים חלוקים באשר לתחולתם על יחסי העבודה ביניהם:

א.    הסדר קיבוצי מיולי 92' בין תע"ש לבין ארגון עובדי התעשיה הצבאית, בדבר פרישה מוקדמת לגמלאות עד ליום 31.12.92 של עובדי מדינה לשעבר שעברו לתע"ש (להלן:"הסדר פרישה 92'" - צורף כנספח גמלאים/5 או תע"ש/27).

ב.    הסכם קיבוצי מיוחד בין תע"ש לבין ההסתדרות הכללית מיום 29.03.93, בדבר זכאות עובדי תע"ש אשר יפוטרו בתקופה שבין 29.03.93 - 30.06.93 לזכויות פרישה לגמלה מוקדמת בתנאי הסדר פרישה 92' (להלן:"הסכם ההבראה 93'" - צורף כנספח גמלאים/7 או תע"ש/42).

ג.     הסכם קיבוצי (מסגרת) מיום 18.11.90 בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, המוסדות הלאומיים והמוסדות להשכלה גבוהה לבין ההסתדרות הכללית, לרבות הסתדרויות מקצועיות ארציות, לתקופה שבין 01.04.90 - 31.03.92 (להלן:"הסכם מסגרת 90-92"- צורף כנספח גמלאים/9). תחולתו של ההסכם נקבעה רטרואקטיבית ליום 01.04.90.

ד.    הסדר קיבוצי מיום 04.08.91 בין ארגון עובדי תע"ש לחברה, בדבר אופן יישומו של הסכם מסגרת 90-92 בתע"ש (להלן:"הסדר 91'" - צורף כנספח גמלאים/10 או תע"ש/20).

ה.    הסכם קיבוצי מיוחד מיום 12.08.92 בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, המוסדות הלאומיים והמוסדות להשכלה גבוהה לבין ההסתדרות הכללית, לרבות הסתדרויות מקצועיות ארציות, לתקופה שמיום 01.04.92 - 31.12.92 (להלן:"הסכם מסגרת 92'" - צורף כנספח גמלאים/11).

ו.     הסכם קיבוצי מפעלי מיוחד מיום 20.09.92 בין ההסתדרות הכללית ותע"ש בדבר תנאי עבודה וויתורים בתע"ש (להלן:"הסכם הבראה 92'" - צורף כנספח גמלאים/12 או תע"ש/32).

ז.     הסכמים קיבוציים (מסגרת) במגזר הציבורי לתקופה 1993-1996, שנחתמו בין המדינה לבין ההסתדרות הכללית לגבי כלל עובדי המדינה בכלל הדירוגים בהם מדורגים עובדי המדינה (להלן:"הסכמי 93-96" - צורפו כנספחים גמלאים/13- גמלאים/16).

 

עיקרי התביעה

6.    בתביעתם עתרו התובעים לשלם לכל תובע הפרשי שכר כנתבע על ידו, הפרשי קצבה מיום פרישתו, הפרשי מענק פרישה ולשלם לכל תובע קצבה מעתה ואילך לפי המשכורת הקובעת הנכונה הנטענת.

כן נתבעו פיצויי הלנת שכר או הלנת קצבה ולחילופין, ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

עוד נתבעו פיצויים על הפרת הסכמים קיבוציים, בשיעור של משכורת קובעת אחרונה, אשר בסיכומים הועמדו לראשונה על שיעור של שלוש משכורות אחרונות.

בנוסף נתבע סעד הצהרתי המופנה למבטחים, על פיו מבטחים אינה מנועה מלהקנות לתובעים זכויות למפרע על שכר ו/או מרכיבי שכר שלגביהם נתבעת הגדלת הגמלה בכתב התביעה.

7.    על פי המפורט בכתב התביעה, הסעדים הנתבעים במסגרת התביעות הכספיות האישיות מבוססות על 14 עילות תביעה כלליות נטענות,שעיקרן:

א.    אי הגדלת שכרם השוטף והפנסיוני של התובעים לפי הסכם מסגרת 90-92.

ב.    אי הגדלת שכרם הפנסיוני של התובעים לפי הסכם מסגרת 92.

ג.     אי הגדלת ותקם המקצועי לגבי השנה בה פרשו מעבודתם בתע"ש.

ד.    אי הכללת קצבת ביגוד במשכורתם הקובעת לפנסיה כפי שהוסכם לגבי כלל עובדי המדינה בתחולה מיום 1.4.90.

ה.    אי העלאה בדרגה במעבר משירות המדינה לתע"ש ו/או במהלך תקופת עבודתם בתע"ש ו/או בסיומה, כפי שנקבע בהסכמים ו/או הסדרים קיבוציים שחלו עליהם ובהוראות הנהלת תע"ש.

 ו.   אי הכללת תוספת יוקר מוקפאת בשיעור של 3.82% מתקופת שירות המדינה בשכרם הקובע לפנסיה, כפי שנקבע בחוק לגבי כלל עובדי המדינה וגמלאיה עוד בשנת 1989.

ז.     אי תשלום תוספות לשכר ותוספות על השכר שהונהגו או הוסכמו לאחר פרישתם של התובעים מתע"ש, שהוחלו ללא סייג לגבי תקופה בה היו התובעים עובדי תע"ש.

ח.    אי הגדלת תקופת השירות של התובעים שבחרו במסלול של העברת זכויות בהתאם להסכמי הפנסיה הקיבוציים ולחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970.

ט.    אי תשלום חלק יחסי של "מענק יובל" לגבי התקופה 1.11.90-31.3.91.

י.     אי תשלום הפרשים בגין השלמת הפרמיה השנתית, לפי חשבון שנערך באותה שנה, לגבי תובעים שפרשו במהלך שנה מסויימת.

יא.   לא ניתן / שולם לתובעים שי שנתי בחגים.

יב.   בשכרם הקובע לצורך פנסיה לא נכלל סכום שהיווה גילום הוצאות רכב וגילומים שונים נוספים. בסיכומי התובעים זנחו התובעים את תביעתם להכללת גילום הוצאות הרכב במשכורת הקובעת.

יג.    מהתובעים נוכתה על פי הסדר קיבוצי, שלא כדין, חופשה שנצברה מכח הסכם קיבוצי.

יד.   אי הכללת תוספות שכר לפי הסכמי 93-96 בשכרם הקובע של התובעים לפנסיה.

8.    תע"ש והמדינה (להלן:"הנתבעות" כאשר לאורך פסק דין זה תיקרא הנתבעת 3 "מבטחים") טענו כי התובעים אינם זכאים לכל תשלום מעבר לתשלומים ששולמו להם או להכללת רכיב כלשהו מהרכיבים הנתבעים במשכורתם הקובעת לפנסיה, כאשר לטענתן, התובעים ידעו או חייבים ויכולים היו לדעת, על סמך המידע שקיבלו, מה היא "המשכורת הקובעת" לפנסיה שתשולם להם על פי הסדרי הפרישה אשר חלו בתע"ש בעת פרישתם.

לטענתן, העקרון המנחה בהסכמי המעבר היה שתנאי השכר והעבודה העתידיים של עובדי תע"ש לאחר יום המעבר, כעובדי החברה, הוסדרו במלואם בהסכם העבודה הבסיסי ובהסכמי העבודה שייחתמו בעתיד בין החברה לבין נציגות העובדים ולא יהיו צמודים לתנאי השכר והעבודה בשירות המדינה, כאשר שמירת הזכויות שנקבעה ביום המעבר התייחסה רק לזכויות שנצברו בעבר לעובדי תע"ש כעובדי המדינה (כפי שהתגבשו ביום המעבר) ולא לאלה שיווצרו לעובדי המדינה לאחר יום המעבר.

עוד טענו הנתבעות כי הן הסכמי ההבראה שנחתמו לאור מצבה הכלכלי הקשה של תע"ש וכללו הפחתות שכר ותנאי עבודה והן הסדרי הפרישה, נחתמו לאחר מו"מ ממושך בין ההנהלה לבין נציגות העובדים וכי אישורי הממשלה, הממונה על השכר ורשות החברות לפרישת התובעים ניתנו על בסיס תחשיבים מדוייקים של עלות פרישתם וכדאיותה. לטענתן, נוכח ההסכמה המפורשת של ארגון עובדי תע"ש וההסכמה העולה מהתנהגותם של התובעים לאורך השנים, שינתה תע"ש את מצבה לרעה במשך התקופה שחלפה ובנסיבות אלו מנועים התובעים מלתבוע את תע"ש בגין הויתורים שבהסכמים.

עוד נטען כי תביעת התובעים נגועה בשיהוי, משהוגשה כשבע שנים פחות יום לאחר מועד חתימת הסכם המסגרת 90-92. כן נגועה התביעה בחוסר תום לב כאשר התובעים מנסים להנות מהטוב שבשני העולמות, לאחר שבמשך שנים נהנו מתנאי שכר ועבודה ייחודיים לתע"ש ומהטבות שונות ולא העלו כל טענה כאילו מגיע להם יותר משקיבלו וכיום דורשים הם הצמדה לתנאי העבודה בשירות המדינה.

9.    מבטחים טענה כי היא לא היתה צד להליך הפסקת העבודה של העובדים, לרבות התובעים, כי היא לא הפרה כל התחייבות כלפי התובעים וכי היא מבצעת את חלקה בתשלומי הפנסיה לתובעים בהתאם לדמי הגמולים ששולמו לה, בהתאם להסכמים עליהם היא חתומה ובהתאם לתקנות ו/או התקנון האחיד.

 

לטענתה, בכל מקרה שעובד פרש לפנסיה מוקדמת הגישה מבטחים חשבון לתע"ש ולמדינת ישראל בו פירטה את הסכומים הנדרשים למימון עלות הפרישה המוקדמת, כאשר תע"ש שילמה את העלות בתשלום חד פעמי והמדינה התחייבה לשלם השתתפותה בתשלומים חודשיים.

מבטחים טענה כי כל טענות התובעים באשר לחישוב הפנסיה המגיעה להם צריך שיופנו לתע"ש ולמדינת ישראל, אשר הן האחראיות לתשלום הפנסיה והן שצריכות לממן את התשלומים הנדרשים במידה ותתקבל התביעה, למימון התוספת לפנסיה, הנובעת מהכללת רכיבי שכר ו/או תוספות שכר בבסיס החישוב לפנסיה, לרבות רכישת הזכויות ישירות לתובעים וזאת מאחר ומבטחים מנועה לפי התקנות מלקבל סכומים נוספים להבטחת זכויות פנסיה נוספות.

 

תצהירים ועדויות

10.  מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר עודד לירם (התובע 2), מי שכיהן כיו"ר הועד הארצי של מהנדסי תע"ש, כחבר בכיר במוסדות הסתדרות המהנדסים, כמזכ"ל הסתדרות המהנדסים בשנים 89' - 92' וכיו"ר ארגון גמלאי תע"ש בשנים 95' - 99'.

כן הוגש מטעם התובעים תצהירו של מר בנדט פיקו, היחיד מבין התובעים שפרש במסלול "העברת זכויות".

מטעם תע"ש הוגש תצהירו של מר יוסף דרומי, אשר עמד בתקופה הרלוונטית לתביעה בראש מערך כח אדם ומינהל בתע"ש וכיהן, בין היתר, כסמנכ"ל ומחודש אוגוסט 88' כמשנה למנכ"ל תע"ש.

כן הוגש תצהירו של מר שמואל קאופמן, אשר משנת 85' שימש כמנהל מחלקת כח אדם בתע"ש, משנת 90' מונה בנוסף לסגן מנהל אגף מנהל וכח אדם ומחודש נובמבר 92', עם פרישתו של מר דרומי, מונה לתפקיד סמנכ"ל משאבי אנוש.

כמו כן הוגשו מטעם תע"ש חוות דעת של מומחים, חוות דעת אקטוארית שערך מר יצחק בלאס וחוות דעת חשבונאית שערך מר עזרא גנור.

מטעם המדינה הוגש תצהירו של מר יובל רכלבסקי, מי שהיה הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר החל משנת 99' ושל הגב' נאוה קרמר, שכיהנה בתקופה הרלוונטית לתביעה כממונה על השכר וכח אדם בחברות ממשלתיות ברשות החברות הממשלתיות.

מטעם מבטחים הוגש תצהירה של הגב' הניה פרלמוטר, מנהלת מחלקת הפנסיה באגף הפנסיה של מבטחים.

11.  היקף הראיות שהוגש לתיק בית הדין היה עצום מימדים. ההוכחות נשמעו על פי מספר ישיבות, משך שעות רבות, כפי שמשתקף בפרוטוקול הדיון שהוקלט.

דיון והכרעה

תחולת הסכמי המסגרת בשירות הציבורי על התובעים

12.  השאלה המרכזית העומדת בפנינו להכרעה הינה שאלת תחולתם של הוראות הסכמי המסגרת בשירות הציבורי בכלל והסכם מסגרת 90-92 בפרט, על התובעים.

התובעים טוענים לזכאותם להחלת הוראות הסכם מסגרת 90-92 עליהם ממספר טעמים:

לטענתם, הזכויות המעוגנות בהסכם מסגרת 90-92 הינן זכויות משפטיות המוקנות אוטומטית מכח הסכמים קיבוציים מפעליים וארציים ומכח הוראות מפורשות בתקשי"ר לשמירת הזכויות של עובדי המדינה המועברים.

עוד טענו התובעים לזכאותם לזכויות המוקנות בהסכם 90-92 מכח נוהג מפעלי ליישום אוטומטי של הסכמים ארציים על עובדי המדינה ביחידת הסמך.

כמו כן, זכאים התובעים לטענתם לזכויות המעוגנות בהסכם בהתאם לרציפות הזכויות שהובטחה להם בהסכם המעבר ובהסכמים נוספים ומכוח סעיפים 11 ו- 18 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957.

עוד טענו התובעים לאי קיומו של סייג מפורש או אבחנה משתמעת בהסכם, באשר לאי תחולתו למפרע מיום 01.04.90 על התובעים, כעובדי מדינה שהועברו משירות המדינה לשירות החברה לפני חתימת הסכם המסגרת 90-92.

בנוסף, לטענתם, תחולתו של הסכם 90-92 נקבעה למפרע מיום 1.4.90, מועד בו עדיין היו התובעים עובדי מדינה ומשכך, התנאים שנקבעו בו הינם בגדר זכות של התובעים שנצברה להם עוד כעובדי מדינה.

כן טענו התובעים לזכאותם להחלת זכויות הכלולות בהסכם מכח מצגים, הבטחה והתחייבות שניתנו על פי הנטען לפני המעבר לחברה וכן מכח הכרה והודאה מפורשת ומתועדת בזכות המוקנית לאחר המעבר לחברה.

נדון להלן בכל אחת מטענות התובעים ונבחן באם הוכחה זכאותם להחלת הוראות הסכם מסגרת 90-92 עליהם.

13.  מאז הקמתה ועד שנת 1990 היה מעמדה הפורמאלי של תע"ש - יחידת סמך במשרד הבטחון.

ביחידת הסמך היו עובדי תע"ש מסווגים לשתי קבוצות - "עובדי הסכם"(כ- 75% מעובדי תע"ש לגרסת תע"ש אשר לא נסתרה), אשר תנאי העסקתם נקבעו על פי הסכם קיבוצי מיוחד, ו"עובדי מדינה" (כ- 25% מעובדי תע"ש לגרסת תע"ש אשר לא נסתרה) אשר בנוסף להוראות הסכמי העבודה הקיבוציים חלו עליהם הוראות החוקים השונים החלים על עובדי מדינה וכן הוראות התקשי"ר. התובעים כולם היו "עובדי מדינה".

בתקופה בה תע"ש היתה יחידת סמך, לא היתה זהות בין תנאי השכר והעבודה של עובדי תע"ש לבין תנאי השכר והעבודה של עובדי שירות המדינה. בנושאים שונים חלו על עובדי מדינה שהועסקו בתע"ש תנאי שכר ועבודה ייחודיים, אשר נקבעו בהסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים בין תע"ש לבין נציגות העובדים. תנאים אלו היו שונים מתנאי השכר והעבודה שחלו על עובדי מדינה בדירוגים מקבילים ביחידות אחרות בשירות המדינה.

14.  התובעים טוענים כי הסכמי המסגרת בשירות הציבורי חלו ויושמו עליהם לאורך השנים בתקופת יחידת הסמך. הנתבעות טענו מצידן כי הסכמי המסגרת לא הוחלו בתע"ש כמקור נורמטיבי עצמאי, אלא אך ורק אם וככל שאומצו במסגרת הסכמים מפעליים.

בסיכומיהם הפנו התובעים למספר הסכמים בהם נקבעה לטענתם תחולה זהה והצמדה מפורשת של שכר עובדי המדינה בתע"ש לתעריפי השכר בשירות המדינה (תע"ש/1, תע"ש/8, וכן הפנו לתע"ש/3 אשר כפי שמופיע בתיק בית הדין אינו תואם את ציטוטו בסיכומים), דבר המלמד לטענתם על החלה אוטומטית של הסכמי המסגרת, לרבות הסכם מסגרת 90-92, עליהם.

עם זאת, ההסכמים אליהם הפנו התובעים מעידים דווקא על כי הסכמי המסגרת בשירות הציבורי לא הוחלו בתע"ש באופן אוטומטי, אלא על דרך של חתימת הסכם קיבוצי מיוחד ובשינויים והתאמות המוסכמים על הצדדים. יש לזכור כי אימוץ הוראות הסכם מסגרת, אף אם אומצו ללא כל שינוי בהסכם מפעלי מיוחד, אינו בגדר "החלה אוטומטית". ההיפך הוא הנכון. לו היתה החלה אוטומטית של הסכמי המסגרת על עובדי תע"ש לא היה נדרש הסכם נוסף בכדי לאמץ הוראותיו.

15.  זאת ועוד, יש לזכור כי לא כל עובדי תע"ש היו עובדי מדינה, כאשר לטענת הנתבעות, אשר לא נסתרה, כ- 75% מהעובדים לא היו עובדי מדינה כי אם עובדי הסכם. הסכמי המסגרת במגזר הציבורי התייחסו לדירוגים ולדרגות הנהוגים בשירות המדינה, בעוד בתע"ש היו דירוגים מקצועיים שונים מבשירות המדינה. משכך, ברי כי לא יכולה היתה להיות תחולה אוטומטית של הסכמי המסגרת על כלל עובדי תע"ש.

16.  לאור האמור, לא הוכחה החלה "אוטומטית" של הסכמי המסגרת על עובדי תע"ש בתקופת יחידת הסמך ומנגד עולה מהראיות ומהעדויות כי מקום בו ביקשו הצדדים ליישם הוראותיו של הסכם מסגרת - עשו זאת באמצעות הסכם מפעלי מיוחד.

17.  באשר להסכם מסגרת 90-92: בהסכם מיום 30.4.96 שכותרתו "חתימת הסכם קיבוצי" (תע"ש/26) חתמו נציג ההסתדרות הכללית החדשה ונציג הארגון הארצי של עובדי תע"ש על הדברים הבאים:

"כזכור לכם,בשנת 1991 התנהל מו"מ בין הנהלת תע"ש לבין נציגות העובדים בנוגע להחלתו של הסכם המסגרת בשירות הציבורי מיום 18.11.90. בסופו של אותו מו"מ הושג הסכם, אשר על פיו תע"ש הסכימה להחיל את הוראות ההסכם, בשלבים, תמורת הסכמה מקבילה להקטנת עלות העבודה ברכיבים שונים..."

מהאמור בהסכם זה עולה בבירור כי לשם החלתו של הסכם המסגרת 90-92 ניהלו הצדדים מו"מ באשר לעצם ואופן החלתו, כאשר בסופו של דבר הוחלט להחילו באופן חלקי ושונה. לו היתה תחולה אוטומטית להסכם מסגרת 90-92 על עובדי תע"ש, ברי כי לא היה נדרש כלל מו"מ בין הצדדים לעניין החלתו.

משכך, המסקנה המתבקשת היא כי לא היתה לעובדי המדינה המועברים והתובעים בכללם, זכות מוקנית "אוטומטית" לקבלת הזכויות שנקבעו בהסכמי המסגרת בשירות הציבורי בכלל ולהחלת הזכויות שנקבעו בהסכם מסגרת 90-92 בפרט.

תחולת הסכם 90-92 למפרע ומכוח חוק הסכמים קיבוציים

18.  התובעים טענו כי הסכם 90-92 נחתם אמנם ביום 18.11.90, אולם תחולתו הינה למפרע מיום 1.4.90, תקופה בה עדיין היו התובעים עובדי מדינה ומשכך, לטענתם, זכאים הם לזכויות הכלולות בהסכם.

התובעים נסמכו בעניין זה על סעיפים 11 ו- 18 לחוק הסכמים קיבוציים.

סעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים קובע:

"תחילתו של הסכם קיבוצי היא מהיום שנקבע לכך בהסכם, ובאין תאריך קבוע - מיום חתימתו."

סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים קובע:

"עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, יראו את המעביד החדש כמעביד שעליו חל ההסכם הקיבוצי".

התובעים טוענים כי על פי ההלכה הפסוקה, יש להחיל את ההסכם פרסונלית על מי שהיה עובד בתאריך שנקבע לתחילת ההסכם, היינו 1.4.90 וכי המעביד החדש - החברה הממשלתית תע"ש, חבה כלפי העובדים המועברים בכל חבות הנובעת מההסכם הקיבוצי.

19.  אלא שכאמור, הוכח בפנינו כי הסכם מסגרת 90-92 לא הוחל אוטומטית על העובדים המועברים, אלא רק אם וככל שאומץ בהסכם מפעלי. ממילא, אין נפקות לתחולתו הרטרואקטיבית של ההסכם לגבי התובעים. אף אם היה נחתם ההסכם עוד בתקופת היות התובעים עובדי מדינה, היה נדרש כאמור הסכם מפעלי לשם החלתו.

מר דרומי נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב:

"ש.מר דרומי, תאמר לי בבקשה, אם הסכם המסגרת היה נחתם לפני המעבר לחברה, אז עובדי המדינה,

ת.    אם זה היה נחתם, נניח באפריל,

...

ש.   אז עובדי המדינה ותע"ש היו מקבלים את ההסכם הזה?

ת. אם היה ההסכם הזה נחתם לפני העברתנו לחברה והיינו יחידת סמך, היינו נוהגים כפי שנהגנו בעבר, היו מתיישבים שני הצדדים לפי דרישת הזה, והיו מסכמים איך מיישמים את הסכם המסגרת וכך נהגנו במשך שנים שנים. זה לא הוראה ראה וקדש. אז היה מתנהל משא ומתן והיינו מגיעים ודאי להסכם. והסכם טוב.

ש.   בכל המקרים הקודמים שהיו הסכמי מסגרת,

 

ת.    כך נהגנו.

 

ש.   לגבי עובדי מדינה,

 

ת.    כך נהגנו.

ש.   בסופו של דבר יישמו על עובדי המדינה את הסכמי המסגרת.

ת.    בסופו של דבר עשו הסכם וההסכם שנחתם, הוא יושם" (פרוטוקול 16.3.05, עמ' 611, ש' 25 - עמ' 612, ש' 18).

לאור האמור, סבורים אנו כי עצם קביעת תחילת הסכם מסגרת 90-92 בדיעבד לתקופה בה עדיין היו התובעים עובדי מדינה, אין בה כדי לקבוע את זכאותם לזכויות הקבועות בהסכם, משממילא הסכמי המסגרת לא חלו באופן "אוטומטי" ונדרש מו"מ בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים בתע"ש לקביעת אופן החלתו על עובדי תע"ש, בהסכם מפעלי.

20.  בהקשר זה יש גם משמעות לכך שנציגות העובדים לא נקטה בפעולה משפטית "בזמן אמת" בגין אי יישום הסכם המסגרת 90-92 על העובדים המועברים, דבר המלמד כי זו לא סברה כי יש לעובדים המועברים זכות מוקנית לקבלת תנאי השכר הקבועים בהסכם מסגרת 90-92, על אף קביעת תחולתו למועד בו עדיין היו אלו עובדי מדינה.

 

סעיפי "שמירת זכויות" בהסכמי המעבר

21.  ביום 1.11.90 הועברה תע"ש ממעמד של יחידת סמך למעמד של חברה ממשלתית.

עם המעבר לחברה, נחתמו ביום 31.10.90 הסכם המעבר והסכם העבודה הבסיסי.

התובעים טוענים כי הן בהסכם המעבר והן בהסכם העבודה הבסיסי נכללו הוראות "שמירת זכויות" המבטיחות את שמירתן של כל זכויותיהם כעובדי מדינה מועברים.

בהסכם המעבר (תע"ש/10) נקבע:

"3.2     הסכם זה יהיה בתוקף החל מהיום הקובע ועד למלוי כל התחייבויות הצדדים על פי הסכם זה.

...

6.2.1    עובדי החברה אשר עד ליום הקובע היו עובדי התע"שייה הצבאית, יראו את תקופת עבודתם בתע"שיה הצבאית כעבודה בחברה לענין רציפות בעבודה לכל דבר וענין. כל הזכויות שצברו העובדים הנ"ל בתע"שיה הצבאית יחושבו וימומשו ע"י החברה בהתאם, בכפוף לאמור בהסכם זה.

6.2.2    כל הזכויות שהיו לעובדים בתע"שיה הצבאית כולל תנאי העבודה והשכר, זכויותיהם הסוציאליות והנלוות ושירותי הרווחה, לרבות "הלוואות ההנהלה" ואשר מצאו את ביטויים בתקשי"ר, בהסכם העבודה הקיבוצי המיוחד של עובדי התעשיה הצבאית, בהסדרים הנהוגים ושהיו קיימים או מחייבים בתע"שיה הצבאית, ואשר חלו על עובדי התעשיה הצבאית המועברים לחברה, ימשיכו לחול עליהם כעובדי החברה...

6.2.3    השכר ומכלול תנאי העבודה וזכויותיהם הסוציאליות של עובדי החברה יקבעו בהסכם הקיבוצי המיוחד בדבר תנאי עבודה וכאמור לעיל, הם לא יפחתו מאלה שהיו להם בהיותם עובדי התעשיה הצבאית, לרבות זכויותיהם של עובדי החברה שהועסקו בתע"שיה הצבאית עפ"י חוק שירות המדינה (מינויים) ושהוקנו להם בתוקף כך עפ"י התקשי"ר..."

בהסכם העבודה הבסיסי (תע"ש/11) נקבעו גם כן הוראות לשמירת זכויות התובעים, המגנות עליהן אף משינוי עתידי מוסכם כלשהו שאינו מעוגן בדבר חקיקה:

"1.  רציפות בעבודה

...

ב.    מבלי לגרוע מהאמור בהסכם זה, ישמרו כל הזכויות שהיו לעובדים בתע"שיה הצבאית (כל תנאי העבודה והשכר, זכויותיהם הסוציאליות והנלוות ושירותי רווחה, לרבות "הלוואות ההנהלה") ואשר מצאו את ביטויים בתקשי"ר, בהסכם העבודה הקיבוצי המיוחד, בהסדרים הנהוגים ושהיו קיימים או מחייבים בתע"שיה הצבאית, ואשר חלו על העובדים המועברים לחברה, וימשיכו לחול עליהם כעובדי התע"ש כל עוד לא הוסכם אחרת בהסכם קיבוצי בין הצדדים.

...

ו.     זכויותיהם של העובדים שחוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט - 1959 חל עליהם ערב העברתם לחברה, לא יפגעו במישרין או בעקיפין בכל הסכם אחר שיחתם בין ארגון העובדים לבין ההנהלה, למעט שינויים עפ"י חיקוק."

22.  הנתבעות מצידן טענו כי העקרון המנחה בהסכם המעבר ובהסכם העבודה הבסיסי היה כי תנאי העבודה והשכר העתידיים של עובדי תע"ש לאחר יום המעבר, יוסדרו באופן בלעדי בהסכם העבודה הבסיסי ובהסכמי העבודה המפעליים שיחתמו בעתיד בין החברה לבין נציגות העובדים.

לטענתן, הסכם המעבר והסכם העבודה הבסיסי יצרו החל מיום המעבר לחברה ניתוק בין תנאי השכר והעבודה החלים בתע"ש לבין תנאי העבודה והשכר החלים בשירות המדינה, למעט באותם נושאים בהם נקבע בהסכם הקיבוצי במפורש שיחולו ההסדרים שבשירות המדינה, כפי שיעודכנו מעת לעת.

עקרון הניתוק מצא ביטוי במתן האפשרות שלא לעבור לחברה ולפרוש כעובדי מדינה המקבלים פנסיה תקציבית, כאשר בעקבות המעבר לחברה שונתה לחלוטין שיטת הביטוח הפנסיוני מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת.

לטענתן, שמירת הזכויות שנקבעה בהסכמי המעבר התייחסה רק ל"צילום המצב הקיים", דהיינו לזכויות שנצברו בפועל לעובדי מדינה עד ליום המעבר, ולא לאלה שיווצרו לעובדים בשירות המדינה לאחר יום המעבר.

23.  שוכנענו כי הדין בסוגיה זו הוא עם הנתבעות.

בהסכם העבודה הבסיסי נאמר מפורשות כי כל הזכויות שהיו קיימות בפועל לעובדי מדינה ערב המעבר ימשיכו לחול עליהם "כל עוד לא הוסכם אחרת בהסכם קיבוצי בין הצדדים" (סעיף 1ב. לפרק ג' להסכם (תע"ש/11)).

משכך, על פי הוראתו המפורשת של הסכם העבודה הבסיסי, הסכמות שהושגו או יושגו במסגרת הסכמים קיבוציים יגברו על הזכויות המוגנות בסעיפי "שמירת הזכויות".

כמו כן נקבעה בהסכם העבודה הבסיסי הוראה מפורשת המנתקת את עדכון שכרם של עובדי תע"ש מעדכון השכר בשירות המדינה. בסעיף 1(ו) לפרק ה' להסכם העבודה הבסיסי נקבע כי- "השכר ישונה מעת לעת בהסכמים בין התע"ש לבין ההסתדרות וארגון העובדים, בהתאם למדיניות השכר אשר תסוכם לגבי חברות ממשלתיות עסקיות".

מכאן יש להסיק על כוונת הצדדים, שהיתה להצמדת תנאי השכר של העובדים המועברים למדיניות הנוהגת בחברות ממשלתיות עסקיות ולא לנהוג בשירות המדינה.

יש לזכור גם כי במשא ומתן על הסכמי המעבר לוותה נציגות העובדים ויוצגה על ידי עורכי דין מומחים בדיני עבודה, כך שסביר כי אלו היו מודעים והסכימו לסעיפים אלו, על מלוא משמעותם ונפקותם.

יש לזכור עוד כי בנקודת הזמן כאמור, נקודת הניתוק, נתנה לעובדי המדינה מבין עובדי התעשייה הצבאית אפשרות הבחירה - אם להמשיך בעבודה בחברה, על כל המשתמע מכך לעניין הניתוק מהצמדת תנאי השכר לנהוג בשירות המדינה (בכפוף לאימוץ, כמפורט לעיל), לבין פרישה באותה נקודת זמן, כעובדי מדינה, בפנסיה תקציבית.

אף לבחירה האישית באותה נקודת זמן יש ליתן משמעות ונפקות משפטית.

\

החלת הוראות הסכם מסגרת 90-92 מכח התקשי"ר

24.  התובעים טענו גם לזכאותם להחלת תוספות השכר הקבועות בהסכם המסגרת 90-92 מכוח הוראת סעיף 24.542 לתקשי"ר, הקובע כדלקמן:

"עובד שפרש מן השירות, שלא עקב פיטורים כתוצאה מעבירת משמעת או שלא עקב התפטרות בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי החוק, זכאי לקבל הפרשי משכורת הנובעים מהסכמים שסוכם עליהם בתחולה למפרע לאחר גמר שירותו".

התובעים טוענים כי כיוון שבהסכם מסגרת 90-92 נקבעה תחולה למפרע ליום 1.4.90, תקופה בה עדיין היו עובדי מדינה טרם פרישתם, הרי שעל פי הוראות התקשי"ר, זכאים הם להפרשי שכר על פי הסכם מסגרת 90-92.

(במאמר מוסגר יצויין בהקשר לטענה זו כי שלא כנטען בסיכומי הנתבעות, הרי שטענה זו נטענה עוד בכתב התביעה ומשכך, אין מדובר בהרחבת חזית ואין מקום לדחותה מטעם זה).

אלא שגם בהוראה זו בתקשי"ר אין כדי להחיל על התובעים את הוראות הסכם מסגרת 90-92.

כאמור, הסכמי המסגרת לא חלו על עובדי תע"ש באופן אוטומטי אלא אם וככל שאומצו בהסכמים מפעליים.

משכך, אף אם נקבעה בהסכם מסגרת 90-92 עצמו תחולה רטרואקטיבית של הוראותיו מיום 1.4.90, אין התובעים זכאים לקבלת הפרשי שכר הנובעים מהסכם זה מכח הוראת סעיף 24.542 לתקשי"ר, אלא אם וככל שנקבעה זכאות זו בהסכם מפעלי בין הצדדים.

הבטחה/התחייבות להחלת הסכם מסגרת 90-92 על העובדים המועברים

25.  התובעים טוענים לזכאותם להחלת הסכם המסגרת 90-92 במישור יחסיהם עם תע"ש והמדינה לאור התחייבות מפורשת של הנהלת תע"ש, באמצעות מר יוסף דרומי, מנהל אגף מינהל ומשאבי אנוש בתע"ש, במהלך המו"מ על הסכם המעבר והסכם העבודה בחברה, לקיים את הסכם המסגרת 90-92 כלפי כלל עובדי המדינה המועברים, והתובעים בכלל זה.

הנתבעות טענו כי הבטחה או התחייבות כאמור מעולם לא ניתנו.

26.  אין חולק כי אין כל ראיה בכתב למתן ההתחייבות הנטענת. משכך, בכדי לקבוע באם ניתנה ההתחייבות אם לאו, יש לבחון את עדויות הצדדים ולהכריע בעניין על פי עקביותן ומהימנותן.

חלק ניכר מהליך ההוכחות התנהל בסוגייה זו.

אלא שבתום שמיעת עדויות הצדדים, לא שוכנענו כי ניתנה הבטחה או התחייבות להחלת הסכם המסגרת 90-92 על העובדים המועברים.

27.  בסעיף 25 לתצהירו הראשון של מר לירם נטען כדלקמן:

"...לפני המעבר לחברה במהלך המו"מ בין נציגות עובדי תע"ש ביחידת הסמך, לבין הנהלת התע"ש, באמצעות מר יוסף דרומי המשנה למנכ"ל דאז, הוסכם כי הסכם המסגרת בשירות המדינה ובשירות הציבורי, לכשייחתם, יחול על עובדי המדינה שיועברו לחברה לגבי התקופה שמיום 1.4.90." (ההדגשה אינה במקור).

מנגד, העיד מר דרומי בתצהירו הראשון כי:

""באשר לטענתו של מר לירם בסעיף 25 תצהירו, לפיה הוסכם, כביכול, כי הסכם מסגרת 90-92, לכשייחתם, יחול על עובדי המדינה אשר יועברו לעבוד בחברה - אומר באופן ברור ומפורש לא היו דברים מעולם. לא רק שעניין זה מעולם לא הוסכם - הוא כלל לא נדון...

אבקש להבהיר באופן ברור וחד משמעי כי לא ניתנה על ידי, בשום מועד, התחייבות או הבטחה או הסכמה, בכתב או בעל פה, ליישם על עובדי תע"ש את הסכם המסגרת 90-92.

כמו כן, לא ידוע לי על התחייבות או הבטחה או הסכמה כאמור שניתנה, כביכול, על ידי גורם מוסמך אחר בתע"ש.

ההסכמות שהושגו בין הצדדים - מופיעות בהסכמים הכתובים. אילו היתה הסכמה כנטען על ידי מר לירם - היא היתה מופיעה בהסכמים. אולם, כאמור, לא היו דברים מעולם ולכן אין זכר להסכמה כזו בהסכמי המעבר לחברה". (סעיף 32 לתצהיר).

אף מר קאופמן העיד בתצהירו כי העניין מעולם לא הוסכם ואף לא נדון במסגרת המו"מ על הסכם המעבר ועל הסכם העבודה הבסיסי, וכי לראשונה הועלתה דרישת נציגות העובדים להחלת הסכם מסגרת 90-92 על העובדים המועברים, בשנת 91', במהלך המו"מ על הסדר 91' (סעיפים 41.5 - 41.7 לתצהירו).

בתגובה לאמור הגיש מר לירם תצהיר משלים בו הרחיב בעניין ההתחייבות הנטענת. בתצהירו המשלים ציין כי -

"...במסגרת המו"מ המפעלי על המעבר לחברה עדכנתי את מר דרומי והנוכחים בגלוי ובאופן שוטף לגבי המו"מ הארצי על הסכם המסגרת בשירות הציבורי לשנים 90-92. אני מעריך שעדכון כזה נעשה עשרות פעמים. מתוכם לפחות 10 פעמים אמרתי בישיבות של המו"מ בתע"ש בגלוי לפני הצוות והנוכחים כי תוספות השכר הארציות לפי הסכם המסגרת שחל על עובדי המדינה בתע"ש למפרע מ- 1.4.90 יהוו חלק מהנדוניה שאיתה אנחנו, עובדי המדינה, עוברים לחברה ועל כך יתווסף מה שנקבל ברמה המפעלית על המעבר לחברה.

התגובה של מר דרומי בכל פעם שאמרתי את הדברים האלה היתה כי אין בעיה וכי זה יהיה חלק מהשכר הבסיסי שאיתו נעבור לחברה. מר דרומי אפילו היה קצר רוח כלפי וטען שהוא לא מבין למה אני מבזבז הזמן של כולם ומעלה את הנושא בכל פעם מחדש למרות שהעניין מסוכם, סגור ונעול." (סעיף 9 לתצהיר).

עוד טען מר לירם בתצהירו המשלים, כי ניתנה לו התחייבות נוספת של מר דרומי להחלת הוראות ההסכם על העובדים המועברים, אף לאחר המעבר לחברה (סעיף 11 לתצהיר).

28.  מעדותו של מר לירם ומעדותם של העדים מטעם תע"ש בחקירתם הנגדית באשר להתחייבות הנטענת עולה כי נושא הסכם המסגרת 92-90 אכן עלה בישיבות המו"מ בתע"ש (דבר אשר לא הוכחש על ידי העדים מטעם התע"ש), אולם אף אם עדכן מר לירם את הנוכחים באשר להתקדמות המו"מ וזכה לתגובות כאלו או אחרות מצד מר דרומי, לא שוכנענו כי ניתן לראות בתגובות אלו אמירה העולה כדי התחייבות.

כך לדוגמא כשנשאל מר לירם על הדברים שהוחלפו עם מר דרומי השיב:

"ש.  זאת אומרת שהדיבור שאתה מדבר עם מר דרומי, שייך לסוג הראשון שהזכרתי, זה איננו דרישה אלא זה תזכורת, כך היית מסכים איתי.

ת.    נכון, כמובן מאליו." (פרוטוקול 28.2.05, עמ' 35, ש' 14- 16).

ומאוחר יותר בעדותו:

 

"ש.  ומה אמר דרומי?

 

ת.    אמר שכך יהיה.

 

ש.   כך יהיה.

ת.    כן, אמר את זה, בסגנון שלוף שכך יהיה והרגיע אותי.

...

ש.   מסוכם, סגור, נעול, ככה הוא אמר.

ת.    ככה אני הבנתי את דבריו." (פרוטוקול 28.2.05, עמ' 40, ש' 22- עמ' 41, ש' 13).

וכן -

"כב' השופטת: והתגובה של דרומי היתה?

העד:שאני לא צריך לדאוג, שזה סגור. אז אם הוא אמר נעול או לא נעל את זה, אבל הוא אמר את זה כך שאני הבנתי שזה סגור ונעול."(פרוטוקול 28.2.05, עמ' 42, ש' 11-13).

כאשר נשאל מר קאופמן על דרישת מר לירם להחלת ההסכם השיב:

"העד:   זה נכון שלירם דיווח על הסכם 90-92. באף ישיבה שאני הייתי, לא שמעתי את עודד אומר - אני דורש את ההסכם שכר בשירות הציבורי, את ה- 90-92 הזה. אני דורש ודורש ודורש ודורש. זה שהוא דיווח לפעמים, זה בהחלט נכון. אבל כדרישה - לא. לא במשא ומתן, לא אחרי המעבר לחברה, כדרישה, " (פרוטוקול, 9.3.05, עמ' 425, ש' 12-17).

כאשר נשאל מר דרומי על סוגיית ההתחייבות הנטענת השיב:

"ש: אני אומר לך שעודד לירם גם עדכן אותם וגם דרש,

 

ת.    וגם הבטחתי.

ש.   למה אתה מקדים את המאוחר? גם דרש שהסכם 90-92, יבוצע, ייושם ,על עובדי המדינה, בתע"ש, והוא התעקש על זה, במיוחד, כשהוא ראה שהסכם המסגרת עומד להיחתם אחרי יום המעבר. מה אתה אומר על זה?

...

ת.    איך אתה מתאר לך, כשאני יודע שהבטחתי תוספת שכר ומודיע במקביל לרשות החברות - אין יותר תביעות. אתה חושב שאני כל כך בלתי אחראי? אז אני רוצה לחזור ולהגיד - לא היתה התחייבות, לא היתה דרישה כזו והראייה, הנושא הזה עלה רק אחרי שהיה ההסכם, וכתוצאה מכך התנהל משא ומתן עם ארגון העובדים וב- 91 , ופשוט החברות והממונה על השכר הסכימו לתוספת בצורה זו על ידי איזון בין נתינה ובין לקיחה..." (פרוטוקול 16.3.05, עמ' 616, ש' 8- עמ' 617, ש' 4).

 

(כל ההדגשות אינן במקור).

29.  עדותם של מר דרומי ומר קאופמן היתה עקבית, כאשר לאורך כל חקירתם עמדו על כך שאכן היו עדכונים ודיווחים מצד מר לירם אולם שמעולם לא היתה דרישה וממילא לא ניתנה התחייבות להחלת הסכם מסגרת 90-92 על העובדים המועברים.

בנוסף, גרסתו של מר לירם אינה מתיישבת עם יתר טיעוני התובעים ואף לא עם הגיונם של הדברים.

בראש ובראשונה, לא ברור מדוע היה כה חשוב למר לירם לקבל את התחייבותו של מר דרומי להחלת הוראות ההסכם על העובדים המועברים, כאשר לגרסת התובעים היתה לעובדים המועברים "זכות אוטומטית" לקבלת תוספות השכר שהוסכמו בשירות המדינה.

שנית, על פי עדותו של מר לירם, הוא חזר והעלה כלפי מר דרומי את הדרישה להחלת הסכם מסגרת 90-92 על העובדים המועברים לא פחות מ- 10 פעמים כאשר בכל אחת מהפעמים אישר מר דרומי כי "העניין מוסכם, סגור ונעול". מדוע זה איפוא העלה מר לירם את הנושא פעמים כה רבות בפני מר דרומי, על אף שלגרסתו ראה בו "איש של כבוד שמילתו היא מילה". מדוע אם כן נדרשה פניה חוזרת ונשנית בנושא, אם מר דרומי היה גורם "שמילתו היא מילה"?

בנוסף, מר לירם הודה כי הוא לא פנה להתייעץ עם מי מהיועצים המשפטיים שליוו את נציגות העובדים במשא ומתן, על אף שסביר היה כי יעשה כן משניתנה לו לטענתו התחייבות בעל-פה כה מהותית ומשלא נחה דעתו עד כדי כך שטרח להעלות את העניין בפני מר דרומי פעמים כה רבות. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח עדותו בחקירה נגדית כי בשלב המו"מ היה ער לכך כי בטיוטות הסכמי המעבר "יש סעיף שלא נהיה צמודים" לתנאים בשירות המדינה.

זאת ועוד, אין זה סביר כי להתחייבות הנטענת אין כל ראיה בכתב או כל אזכור בהסכמי המעבר, כאשר לדברי מר לירם בתצהירו המשלים, לולא התחייבותו של מר דרומי "לא היו נחתמים הסכמי המעבר ולא היינו עוברים לחברה, לפני שמר דרומי היה חותם על כך במפורש בהסכם המעבר" (סעיף 9 לתצהיר). היינו, מדובר היה בהתחייבות כה מהותית ובכל זאת לה היה לה כל אזכור בכתב.

אין ספק כי לו ניתנה התחייבות כאמור, חזקה על נציגות העובדים ועורכי הדין שליוו את נציגות העובדים במו"מ לקראת חתימת ההסכמים, שהתחייבות כאמור היתה מוצאת את ביטויה בהסכמי המעבר.

מעבר לכך, אף אם נניח כי ניתנה התחייבות כאמור (דבר אשר כאמור לא הוכח), כלל לא ברור מדוע התחייבות כה מהותית ניתנה דוקא למר לירם, אשר לא עמד בראש ארגון עובדי תע"ש ואף לא מילא בו באותה העת תפקיד בכיר.

30.  לא זו אף זו, מר דרומי העיד כי נדרש להעביר והעביר לרשות החברות הממשלתיות ערב החתימה על הסכמי המעבר, אישור לפיו אין מעבר לעלות הסכמים אלה כל עלות נוספות ייעודית אשר תע"ש צפוייה לה. ההתחייבות הנטענת אינה עולה בקנה אחד עם אישור זה ואין זה סביר כי מר דרומי היה מחד מתחייב למר לירם להחלת ההסכם על העובדים המועברים, דבר שהיה גורר עלויות כספיות ניכרות ומאידך, מודיע לרשות החברות על כך שלא צפויות עלויות נוספות.

מה גם שמדובר בעלויות נכבדות ביותר, אליבא דשני הצדדים.

31.  באשר לשביתה שנערכה בחודשים אוקטובר נובמבר 1990, על אף שאין חולק כי שביתה זו היתה קשורה להסכם, הרי שעל פי עדותו של מר דרומי לא כל עובדי תע"ש שבתו והמהנדסים ששבתו עשו זאת כאות סולידאריות להסתדרות המהנדסים ולאו דוקא כאמצעי להפעלת לחץ על הנהלת תע"ש להחיל את ההסכם על העובדים המועברים. (פרוטוקול 16.3.05, עמ' 621, ש' 17 - עמ' 623, ש' 2).

מכל מקום וכפי שיצויין עוד להלן, ארגון העובדים היציג לא היה צד לתביעה זו שבפנינו, ואף לא בדרך של בקשת התייצבות בהליך.

לא הובאה גם עמדת הארגון היציג בדבר תמיכה בעמדת התובעים באשר לתחולת הסכם המסגרת 92-90 עליהם.

לא ניתן להסיק איפוא מעצם נקיטת השביתה כאמור על צדקת טענתם של התובעים.

32.  לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא הוכחה גרסת התובעים לפיה ניתנה למר לירם התחייבות טרם חתימת הסכמי המעבר להחלת הסכם המסגרת על העובדים המועברים.

אף אם נניח כי ניתנה למר לירם התחייבות כנטען טרם חתימת ההסכם, הרי משנחתם ההסכם מבלי שהתחייבות כזו עוגנה בו, הרי שאין כל משמעות לדרישות הצדדים כפי שהובאו והשתנו במהלך המו"מ אשר קדם לחתימת ההסכם ואין עוד תוקף להתחייבות נטענת כאמור, שלא עוגנה בהסכם, ככל שניתנה, ולא שוכנענו כי נתנה.

33.  בתצהירו המשלים טען מר לירם לראשונה כי גם לאחר חתימת הסכם המסגרת 90-92 התחייב בפניו דרומי כי " תוך חודש חודשיים יישמו את הסכם המסגרת 90-92 על עובדי המדינה לשעבר כמוסכם" (סעיף 11 לתצהיר).

מר דרומי הכחיש טענה זו בחקירתו הנגדית (פרוטוקול 16.3.05, עמ' 623, ש' 17 - עמ' 624, ש' 5).

מר לירם מבסס טענתו להתחייבות המאוחרת להסכמי המעבר על אישרור דרומי את ההתחייבות הקודמת.

משלא הוכח כי ניתנה התחייבות קודמת, הרי שלא שוכנענו גם כי ניתנה ההתחייבות המאוחרת הנטענת לתחילת ההסכמים.

34.  נתון נוסף התומך במסקנה דלעיל היא העובדה כי לאחר שנחתם ההסכם, לא נשמעה כל מחאה או דרישה מצד נציגות העובדים לקיום ה"התחייבות" הנטענת.

התובעים לא הציגו כל מסמך מטעם נציגות העובדים או מטעמו של כל גורם אחר, מהזמן הסמוך למעבר, אשר מזכיר הבטחה או התחייבות של הנהלת תע"ש להחלת הסכם המסגרת לשנים 90-92 על העובדים המועברים.

יש לזכור כי הסכם המסגרת 90-92 נחתם ביום 18.11.90, כך שכבר במועד תשלום משכורת חודש נובמבר 1990 ואילך ידעו התובעים, ובכללם מר לירם וחברי נציגות העובדים האחרים, כי לא משולמות להם התוספות לפי הסכם המסגרת, על אף ההתחייבות הנטענת. למרות זאת, איש מבין התובעים ו/או חברי נציגות העובדים ו/או מר לירם, לא פנה אל הנהלת תע"ש במחאה או בדרישה לקיום ההתחייבות.

רק בחודש אוגוסט 1991, כתשעה חודשים לאחר חתימת הסכם המסגרת 90-92, אושר הסדר 91' המיישם באופן חלקי ודחוי את הוראות הסכם המסגרת על ידי נציגות העובדים (על אף שלא נחתם באותו מועד), כאשר מר דרומי העיד בחקירתו הנגדית כי גם במהלך הדיונים בשנת 1991 על ישום הסכם מסגרת 90-92 במסגרת הסדר 91', לא הועלתה כלפיו כל טענה כי הבטיח בעבר החלתו של הסכם המסגרת הנ"ל על עובדי המדינה בתע"ש.

התובעים לא הציגו כל מסמך בו מלינה נציגות העובדים או מי מטעמה, או מי מהעובדים, על הפרה לכאורה של ההתחייבות להחלת הסכם המסגרת על עובדי תע"ש.

35.  גם כאשר כתב התובע מר פיקו, שהיה אז חבר ועד המהנדסים, מכתבי תלונה בחודש דצמבר 1992, לא הופיעה בהם דרישה לבדוק את יישומו של הסכם המסגרת 90-92 על העובדים, או דרישה לקבלת הפרשי שכר שוטף מכוח ההסכם הנ"ל.

העדר המחאה או הדרישה לקיום ההתחייבות הנטענת ב"זמן אמת" מעידה אף היא כי התחייבות כאמור לא ניתנה, בין אם לפני חתימת ההסכמים ובין אם לאחריהם.

 

36.  לאור כל האמור לעיל, אין התובעים זכאים להחלת הוראות הסכם מסגרת 90-92 עליהם, אלא אם וככל שאומצו מאוחר יותר בהסכמים מפעליים (כפי שנראה להלן).

37.  נחזור ונדגיש כי עצם העובדה שעובדי תע"ש שהיו עובדי מדינה ואשר פרשו בעת המעבר לחברה בהתאם לסעיף 9 להסכם המעבר מקבלים את גמלתם מהמדינה לפי חוק הגמלאות ולפי הכללים החלים בשירות המדינה, אין בה כדי להשליך על זכאותם של התובעים לתנאי הסכם המסגרת 92-90,, באשר האחרונים בחרו לעבור לחברה הממשלתית על כל הכרוך בכך, על פני פרישה במועד המעבר, שאז היו זכאים לתנאי פרישה דומים לאלו הקיימים בשירות המדינה.

הסדר 91'

38.  בחודש אוגוסט 91', על רקע המשבר הכלכלי אליו נקלעה תע"ש, נוסח הסכם קיבוצי מיוחד שלא נחתם באותה העת (כאשר הסיבה לאי החתימה עליו שנויה במחלוקת, כפי שנראה להלן) ובו הוסכם על יישום חלקי ודחוי של תוספות השכר אשר ניתנו לעובדי השירות הציבורי בהסכם מסגרת 90-92 וזאת כנגד שורת ויתורים מצד העובדים (תע"ש/17).

התובעים טוענים כי משלא נחתם ההסכם, כאשר לטענתם אי החתימה קשורה היתה להפחתות הכרוכות בו, הרי שהסדר זה יכול רק להוסיף על זכויותיהם לפי ההסכמים הקיבוציים שחלו עליהם, אך לא לגרוע מהן וכי כל הפחתה בתנאי עבודתם ושכרם שנבעה ממסמך זה נעשתה שלא כדין ובניגוד להסכמים קיבוציים מחייבים.

הנתבעות טוענות מצידן כי הסדר 91' הוא "עסקת חבילה" במסגרתה זכו העובדים לתוספות שכר אחוזיות, אשר באו לידי ביטוי אף במשכורת הקובעת לפנסיה וכנגדן הסכימו לוותר על תנאי שכר נלווים. לטענתן, אלמלא הויתורים הכלולים בהסדר לא היתה ניתנת הסכמה לתשלום תוספות השכר על פיו.

סיבת אי החתימה על הסדר 91'

39.  התובעים טענו כי סיבת אי החתימה על ההסכם היא סירובו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות באותה העת, מר הברפלד ז"ל, לחתום על ההסכם בשל הויתורים הכרוכים בו (סעיף 31 לתצהיר מר לירם).

הנתבעות טוענות כי הליך החתימה על הסכם 1991 לא הושלם בשנת 1991 בשל דרישת נציגות העובדים כי יתווסף להסכם נספח בו יתחייב משרד הביטחון לנפח מסוים של הזמנות מתע"ש ולסיוע במענקים והלוואות ובשל התנגדותו של משרד הביטחון לחתום על מסמך כאמור שיענה לדרישות העובדים.

40.  מהראיות שהובאו בפנינו ומעדויות הצדדים שוכנענו בגרסת הנתבעות באשר לסיבת אי החתימה על ההסכם במועד ניסוחו.

הנתבעות הציגו העתקי טיוטות של מסמך הסיוע של משרד הבטחון אותו דרשה נציגות העובדים להוסיף להסכם (תע"ש/19). כן צירפו הנתבעות פרוטוקול מישיבת משא ומתן עם נציגות העובדים מיום 5/2/91 (תע"ש/18) שם, בעמ' 5, נרשם מפי יו"ר ארגון העובדים, מר חבשוש:"לא נחתום על הסכם מבלי שתהיה התחייבות מצד האוצר ומשרד הביטחון".

עוד צורף העתק של ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 20.09.92 (תע"ש/32 - "הסכם הבראה 92'") שם נאמר, בין היתר: "מוצהר בזאת, כי קיים קשר הדוק בין הסכמת הארגון להפחתת שכר וויתור על הטבות שכר, לבין הסיוע הממשלתי עפ"י תכנית הבראה. ... כמו כן, הובא לידיעת הארגון, כי משרד הביטחון התחייב להזמין בתע"ש, מוצרים שיבטיחו היקף מכירות שנתי של 200 מיליון $ במשך שלוש שנים" (ר' סעיף 17 להסכם הבראה 92').

מכל אלה עולה כי היתה דרישה של נציגות העובדים להוספת התחייבות של משרד הבטחון לנפח מסוים של הזמנות מתע"ש ולסיוע במענקים והלוואות, כפי שטענו הנתבעות.

41.  טענת התובעים לפיה הסדר 91' לא נחתם ונרשם כהסכם קיבוצי לאור סירובו של מר הברפלד ז"ל לחתום עליו בשל הויתורים הכלולים בו אינה סבירה, ולו בשל חתימתו של מר הברפלד ז"ל כשנה לאחר מכן, בספטמבר 92', על הסכם קיבוצי (תע"ש/32 - הסכם הבראה 92') בו נכללו ויתורים מצד העובדים, העולים אף על הויתורים הכלולים בהסדר 91'.

יש לציין כי הסכם הבראה 92' כולל התחייבות של משרד הביטחון למינימום של הזמנות (סעיף 17.2 להסכם). המסקנה המתבקשת היא כי מקום בו היתה הצהרה על התחייבות למינימום הזמנות, מוכנה היתה נציגות העובדים ומר הברפלד ז"ל, לחתום על הסכם קיבוצי, הכולל ויתורים נרחבים עוד יותר מאלה שנכללו בהסדר 91'.

לאור האמור, לא שוכנענו כי אי חתימה על הסדר 91' נבעה מסרובו של מר הברפלד המנוח לחתום על ההסכם בשל הויתורים הכלולים בו. מקובלת עלינו גרסת הנתבעות לפיה הטעם לאי חתימת הסדר 91' ולאי רישומו כהסכם קיבוצי, היה דרישת נציגות העובדים להתחייבות מצד משרד הביטחון למינימום הזמנות, התחייבות שלא נתנה.

מעמדו של הסדר 91'

42.  אין חולק כי ללא קשר לסיבת אי החתימה על הסדר 91', בפועל יושמו הוראות ההסדר על העובדים, על אף שלא נחתם כהסכם קיבוצי.

נציגות העובדים אישרה את ההסכם ואף הוציאה ביום 5.8.91 הודעה מטעמה לכלל עובדי תע"ש, בה מסרה הסבר לעובדים אודות יישום הוראות ההסדר (תע"ש/20). ההודעה נפתחה במילים אלו:

"להלן עיקרי ההסכם עם הנהלת התע"ש בע"מ אשר אושר פה אחד ע"י מועצת ארגון העובדים מיום 4.8.91".

(ההדגשה לא במקור).

זאת ועוד, הסדר 91' קיבל את אישור רשות החברות הממשלתיות(תע"ש/25).

43.  התובעים טענו כי תע"ש הטעתה את רשות החברות בכך שהגישה את הסדר 91' לאישור הרשות כאשר זה הוצג כהסכם קיבוצי מיוחד מבלי שנחתם ומבלי ליידע את הרשות באשר לאפשרות שההסכם לא ייחתם (ר' חקירתו הנגדית של מר קאופמן, פרוטוקול 9.3.05, עמ' 457, ש' 10 -עמ' 458, ש' 17).

עם זאת, הגב' קרמר העידה כי רשות החברות נהגה לאשר טיוטות של הסכמים קיבוציים ואף העדיפה לעשות כן על פני אישור הסכמים חתומים, וזאת מן הטעם שאם תהיינה לרשות השגות להסכם חתום והיא לא תאשרו יהיה קושי להתחיל שוב במו"מ ולשנות את ההסכם (פרוטוקול 30.3.05, עמ' 652, ש' 5-15).

הגב' קרמר העידה כי העובדה שהסדר 91' לא נחתם ונרשם בסופו של דבר כהסכם קיבוצי, אין בה כדי לגרוע מהאישור שניתן על ידי רשות החברות. וכך לדבריה:

"... מבחינתי, ברגע שניתן אישור לטיוטת הסכם, גם אם הוא לא נחתם באופן פורמאלי אבל אם הצדדים פעלו בהתאם להסכם והחברה לא, ולא היתה חריגה מהוראות ההסכם, אז מבחינתי, לא צריכה להיות בעיה אם הצד הפורמאלי לא הושלם ההסכם לא נחתם ולא נשלח לרישום. רק מה שחשוב ועקרוני מבחינת רשות החברות, שברגע שניתן אישור להסכם מסוים, שהחברה לא תחרוג מהוראות אותו הסכם ומתוספות השכר שאושרו באותו הסכם. אם בדיעבד מסתבר, וגם את זה לא תמיד אנחנו יודעים בזמן אמיתי, אבל אם בדיעבד מסתבר, שהחברה לא מילאה אחר הוראות ההסכם וחרגה מהאישור שניתן, אנחנו פועלים בהתאם". (פרוטוקול 30.3.05, עמ' 653, ש' 5-16).

44.  לאור כל האמור לעיל ובשים לב להלכה הפסוקה בדבר התוקף המשפטי שיש ליתן להסדרים קיבוציים, סבורים אנו כי הגם שהסדר 91' לא נחתם ולא הוגש בסופו של דבר לרישום כהסכם קיבוצי - יש לראות בו כהסכם מחייב, אשר חלים עליו דיני החוזים ומעמדו מוכר בתחום יחסי העבודה הקיבוציים.

יפים לעניין זה דבריה של סגנית הנשיא בדימוס, כב' השופטת ברק, בעס"'ק 1002/04 הסתדרות המהנדסים נ' שירותי בריאות כללית (פסק דין מיום 13.9.05):

"כיום אין עוד מקום להתייחס אל הסדרים קיבוציים כ"הסכמים ג'נטלמניים" לא מחייבים מבחינה משפטית שתניותיהם הן תניות מכללא בהסכמים האישיים. מאז קיומו של חוק החוזים (חלק כללי) שקבע את עקרון תום הלב במשפט הישראלי אין עוד מקום למושג של תניות מכללא. אנו בוחנים הסכמים בקנה מידה של תום לב. הצדדים להסכם הם מחוקקיו. אם תניותיו אינן נוגדות את עקרון תום הלב ותקנת הציבור מתוך גישה של הגינות וצדק, אין מקום להתעלם מקיומם. על כן גם אין להתייחס להסדרים קיבוציים כנחותים במשפט. אלו חוזים לכל דבר ועניין אשר בודאי מחייבים את הצדדים להם, היינו, את הצדדים הקיבוציים, ה-social partners. כאשר גוף המייצג עובדים, ארגון עובדים או ועד נבחר, מסכם בהסכם עם מעביד תנאי עבודה של העובדים אותם הוא מייצג, הוא מחייב ומזכה על פי ההסכם."

 

 

45.  הדברים נכונים גם בענייננו.

לאור טיוטת הסדר 91' אין חולק כי הצדדים התכוונו להתקשר בהסכם קיבוצי, אשר בסופו של דבר לא נחתם ולא נרשם ככזה מסיבה חיצונית להסכם עצמו. הצדדים נהגו בפועל על פי ההסכם, הלכה למעשה, כאילו היה הסכם קיבוצי וראו בו כמחייב.

ההסכם הוגש לאישור רשות החברות הממשלתיות, קיבל את אישורה לחתימתו ואף יושם בפועל בחברה. כאמור, אף נציגות העובדים ראתה בו כמחייב לכל דבר ועניין.

46.  לא מצאנו גם כי הסדר 91' נגוע בחוסר תום לב ו/או נוגד את תקנת הציבור.

בהסכם כלולים ויתורים לצד הטבות, כאשר על פני הדברים, עולות ההטבות על הויתורים שבו. יש לזכור עוד את הקונטקסט בו הגיעו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוצי לאותו הסדר, שהיווה צעד ראשון בתהליך "הבראה" שנדרש על רקע המשבר הכלכלי אליו נקלעה תע"ש, שאף הלך והחמיר ולאחריו אף נחתם הסכם קיבוצי שהעמיק ב"קיצוצים" לעומת ההטבות.

לא ניתן לראות ולבחון את הוראותיו של ההסדר כתלושות מן המציאות שבה פעלו הצדדים לו, כפי שמבקשים התובעים לעשות.

47.  על כך יש להוסיף כי ביום 30.4.96 נחתם הסכם בין נציגות עובדי תע"ש והנהלת תע"ש (תע"ש/26) המקנה להסדר 91' תוקף של הסכם קיבוצי לכל דבר ועניין, בתוקף מיום 4.8.91.

בהסכם מיום 30.4.96 שכותרתו "חתימת הסכם קיבוצי" נכתב כדלקמן:

"כזכור לכם, בשנת 1991 התנהל מו"מ בין הנהלת תע"ש לבין נציגות העובדים בנוגע להחלתו ולאופן החלתו של הסכם המסגרת בשרות הציבורי מיום 18.11.90. בסופו של אותו מו"מ הושג הסכם, אשר על פיו תע"ש הסכימה להחיל את הוראות ההסכם, בשלבים, תמורת הסכמה מקבילה להקטנת עלות העבודה ברכיבים השונים.

לצורך כך גובש גם נוסח מוסכם של הסכם קיבוצי (להלן:"הסכם 1991") בעקבות גיבוש הסכם 1991 נשלחה על ידי הארגון הארצי של עובדי תע"ש הודעה לעובדים, אשר נסמכה על הוראות הסכם 1991, ותנאי הסכם 1991 יושמו. אולם בסופו של דבר הסכם 1991 עצמו לא נחתם ולא נשלח לרישום כנדרש על פי החוק.

למען מנוע ספקות, אנו מבקשים כי הפגם יתוקן, ולצורך כך תאשרו את הסכמתכם למתן תוקף של הסכם קיבוצי כדין, לכל דבר ועניין, לנוסח של הסכם 1991, אשר מצורף למכתבנו זה, ואשר עיקריו הובאו לידיעת ציבור העובדים בהודעה שנשלחה בתאריך 4.8.91 על ידי ארגון העובדים הארצי של עובדי תע"ש, וזאת נכון ליום משלוח ההודעה לעובדים, כלומר 4.8.91".

בתחתית ההסכם אישרו נציג ההסתדרות הכללית החדשה ונציג הארגון הארצי של עובדי תע"ש את קבלת המסמך ואת הסכמתם לתוכנו.   

לאור האמור, אף אם במועד חתימת הסכם 30.4.96 לא היו עוד התובעים עובדי תע"ש, משניתן בו תוקף של הסכם קיבוצי להסדר 91', שתחולתו מיום 4.8.91, הרי שלא יכולה עוד להיות מחלוקת כי ממועד זה חל הוא על התובעים כהסכם מחייב משפטית לכל דבר ועניין, על ההטבות והויתורים שבו.

 

התביעה להגדלת רכיבי "המשכורת הקובעת" לפנסיה

48.  התובעים טענו לזכאותם להכללת רכיבים נוספים במשכורתם הקובעת לפנסיה, בהתאם לכללים החלים בשירות המדינה וזאת לפי סעיף 10ה להסכם ג' הקובע כדלקמן:

"עם זאת, אם יכללו רכיבים נוספים במשכורת הקובעת עפ"י חוק הגמלאות או מכח הסדרים שיעשו לגבי כלל עובדי המדינה, יכללו רכיבים אלה גם במשכרות הקובעת המבוטחת בהתאם לכללים שיקבעו בשירות המדינה...".

לאור סעיף זה, טוענים התובעים כי הם זכאים להגדלת משכורתם הקובעת לפנסיה ברכיבים נוספים שיכללו במשכורת הקובעת לפי חוק הגמלאות, או לפי הסדרים אחרים בשירות המדינה שישפיעו על המשכורת הקובעת לגבי כלל עובדי המדינה.

הנתבעות טענו כי התשלומים אשר נתבעת הוספתם למשכורת הקובעת, אינם חלק מהמשכורת הקובעת לפנסיה לפי הסכם הפנסיה ג' וכי פרשנות התובעים לסעיף 10ה להסכם ג' שגויה ומנוגדת לאומד דעתם של הצדדים ולאופן בו נהגו הצדדים לאורך השנים.

49.  נבחן להלן את הפרשנות שיש ליתן לסעיף 10(ה) להסכם ג' לגביו חלוקים הצדדים.

50.  סעיף 8.א. להסכם ג' קובע כי תע"ש והעובדים יפרישו דמי גמולים לקרן הפנסיה מהמשכורת המבוטחת "על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד כפי שיהיה בתוקף מעת לעת", כאשר לפי סעיף 2 להסכם ג', משמעות "הסכם קיבוצי מיוחד" היא הסכם העבודה הבסיסי.

בהסכם העבודה הבסיסי נקבע כי תע"ש והעובדים יפרישו דמי גמולים ל"מבטחים" בגין רכיבי השכר המפורטים בנספח ב' להסכם (ר' בעמ' 41 להסכם, סעיף 1.ב. לפרק ט').

על פי נספח ב' להסכם, המשכורת המבוטחת לפנסיה על פי הסכם העבודה הבסיסי, כוללת: רכיבי "שכר שעה", בהתאם לדרוג; תוספת מפעלי תע"ש; כוננות; שכר עדוד (פרמיה רב גורמית) עד לתקרה של 30%; תוספת "רעילים/תנורים"; דמי הבראה; "תוספת שטחים" ; "תוספת ערבה"; ו"מענק יובל" ; וכן רכיב ביגוד (שנוסף באופן רטרואקטיבי ממועד המעבר לחברה, על פי "הסכם ביגוד" שנחתם בשנת 1992, כמפורט בהמשך).

על פי סעיף 2 להסכם ג', המונח "המשכורת המבוטחת" משמעו "שכר כמשמעו בתקנות מבטחים".

בתקנות "מבטחים" (מהדורת ינואר 1991) מוגדר "שכר" כ:

"תשלום המעסיק לחבר תוך כדי ועקב עבודתו ממשרה אחת ושממנו שולמו דמי גמולים לקרן, המורכב משכר משולב, לרבות תוספות מחלקתיות ו/או מקצועיות, שכר עידוד (פרמיות) ורכיבי שכר נוספים אם הוסכם עליהם בהסכמי שכר קיבוציים כלליים או מיוחדים או עפ"י דירוג מוכר וכן שכר אישי ותוספות שכר או תשלומים מיוחדים שאינם לפי הסכמים קיבוצים כלליים או מיוחדים, עפ"י הסכם שנחתם בין הצדדים לבין מבטחים בכפוף לתקנות אלה" (ר' סעיף ההגדרות בתקנות "מבטחים" - תע"ש/48).

51.  סעיף 10 להסכם ג' קובע:

"א.  המשכורת הקובעת לחשוב הפנסיה של עובד מועבר או שאיריו, (פנסית זקנה, נכות, שאירים, פרישות מוקדמות) בגין כל תקופת שירותו במדינה ובחברה אשר תשולם לו ע"י קרן הפנסיה, תהיה על פי המשכורת המבוטחת במבטחים ערב פרישתו לגמלאות, ובכפוף לאמור בס"ק (ב)-(ה) להלן.

ב.    רכיבי שכר חדשים שישולמו לעובדים המועברים לאחר התאריך הקובע עפ"י ההסכם הקיבוצי המיוחד אשר חל על כל עובדי החברה ואשר החברה והעובדים מעבירים תשלומים בגינם לקרן הפנסיה מהיום הראשון להנהגת הרכיב בחברה ילקחו בחשבון במלואם לפי ערכם ערב הפרישה לפנסיה או הזכאות לפנסיה.

ג.     רכיבי שכר חדש - אשר יכלל במשכורת העובד לאחר התאריך הקובע ואשר ממנו לא יועברו דמי גמולים לקרן מיום הנהגתו יכלל במשכורת הקובעת על פי תנאים שיקבעו מראש בין הצדדים להסכם זה.

ד.    רכיבי שכר המשולמים לעובדים המועברים ואשר בתאריך הקובע לא נכללים במשכורת המבוטחת, לא יכללו במשכורת הקובעת אלא בהסכמת מבטחים ועפ"י התנאים שיקבעו מראש בין הצדדים להסכם זה.

ה.    עם זאת, אם יכללו רכיבים נוספים במשכורת הקובעת עפ"י חוק הגמלאות או מכוח הסדרים שיעשו לגבי כלל עובדי המדינה,יכללו רכיבים אלה גם במשכורת הקובעת המבוטחת בהתאם לכללים שיקבעו בשירות המדינה. ההתחשבנות בדבר תשלום החברה למבטחים בגין הכללת רכיבים אלה במשכורת הקובעת תעשה בין מבטחים לחברה בגין תקופת העבודה בחברה".

52.  לשיטת הנתבעות, סעיף 10 להסכם הפנסיה מעגן את העיקרון הבסיסי של שיטת פנסיה צוברת, לפיו, הגמלה נקבעת על יסוד המשכורת ממנה הופרשו בפועל דמי גמולים לקרן הפנסיה. כלומר, "המשכורת הקובעת" לפנסיה היא המשכורת המבוטחת בקרן הפנסיה ערב הפרישה לגמלאות. שכר שבוטח לפנסיה - נכלל ב"משכורת הקובעת" לפנסיה.

עקרון זה מוצא ביטויו בסעיף 10 כמפורט להלן:

בסעיף 10.א. נקבע העיקרון הפוזיטיבי: מה שבוטח במבטחים ערב הפרישה לגמלאות, יהווה את "המשכורת הקובעת" לפנסיה (בכפוף לאמור ביתר סעיפי המשנה של סעיף 10).

בסעיף 10.ב. נקבע כי רכיבי שכר חדשים, שישולמו לעובדים לאחר המעבר לחברה, ואשר יועברו בגינם תשלומי דמי גמולים למבטחים החל מן היום הראשון להנהגתם, ייכללו במשכורת האחרונה, המשמשת לקביעת "המשכורת הקובעת" לפנסיה.

בסעיף 10.ג. נקבע כי אם לאחר המעבר יתווסף רכיב שכר חדש למשכורת העובד ולא יועברו דמי גמולים בגינו מהיום הראשון להנהגתו - הוא יכלל במשכורת הקובעת על פי תנאים שייקבעו מראש בין הצדדים להסכם הפנסיה (תע"ש, ארגון העובדים ומבטחים). כלומר, יהיה צורך בהסדר מיוחד לצורך הכללתו ב"משכורת המבוטחת" במבטחים וב"משכורת הקובעת" לפנסיה.

בסעיף 10.ד. נקבע העיקרון הנגטיבי: רכיבי שכר המשולמים בפועל לעובדים ערב המעבר ואינם נכללים במשכורת המבוטחת במבטחים במועד המעבר, יוכלו להיכלל ב"משכורת הקובעת" רק בהסכמת מבטחים ועל פי תנאים שיקבעו מראש בין תע"ש לבין מבטחים.

סעיף 10.ה. על פי תכליתו ולשונו הוא סייג לכלל הנגטיבי שבסעיף 10.ד, המתייחס גם הוא לרכיבי השכר ששולמו בפועל לעובדים ערב המעבר ולא נכללים במשכורת המבוטחת. בהתאם לסייג, אם בעתיד רכיב שכר כזה ייכלל ב"משכורת הקובעת" לפנסיה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) או מכוח הסדרים שיעשו לגבי כלל עובדי המדינה - הרי שהכללתו ב"משכורת הקובעת" לפנסיה של עובדי תע"ש לא תהיה טעונה אישור מבטחים, אך תהיה כפופה להסכמה עם מבטחים באשר להתחשבנות בין תע"ש למבטחים בגין הכללת רכיבים אלה.

53.  מהאמור עולה, לשיטת הנתבעות, כי הוראת ס"ק (ה) היא סייג לס"ק (ד) ומתייחסת רק לאותם רכיבים המפורטים בס"ק (ד) , קרי - רכיבי שכר ששולמו בפועל לפני המעבר לחברה ואשר אינם נכללים במשכורת המבוטחת במועד חתימת הסכם הפנסיה.

פרשנות זו נתמכת גם בטיוטה ראשונית של הסכם ג' שצירפה תע"ש(תע"ש/50) שם מופיעות הוראות ס"ק (ד) ו- (ה) כנוסחם אז, במאוחד כסעיף אחד (סעיף 9.ה. לתע"ש/50).

לאור האמור,בסעיף 10(ה) להסכם ג' לא נוצרה לתובעים זכות אישית להכללת רכיבים נוספים ב"משכורת הקובעת" לפנסיה. הזכות שנוצרה לעובדים על פי סעיף זה היא לכך שהצדדים להסכם הפנסיה ינהלו מו"מ ויגיעו להסדר מוסכם בדבר אופן הכללת הרכיב במשכורת הקובעת לפנסיה ובדבר אופן עריכת ההתחשבנות בגינו.

54.  קיבלנו את עמדת הנתבעות בעניין זה.

ראשית, הדרך הפרשנית המוצעת על ידן מתיישבת יותר עם נוסחו של הסעיף ומבנהו ואף אם הגיונו הפשוט של הכתוב.

כמו כן, מעדותם של נציגי תע"ש עולה כי סעיף 10(ה) נועד להבטיח כי במידה ורכיבי שכר קיימים בתע"ש, ששולמו כשכר שוטף לפני המעבר לחברה אך לא היו רכיבים פנסיוניים (כגון, "אחזקת רכב", "ביגוד" או "טלפון") יהפכו בעתיד לרכיבים פנסיוניים בשירות המדינה ויכללו במשכורת הקובעת לפנסיה של עובדי המדינה - ייושם הסדר דומה גם בתע"ש, כאשר הרקע להוספת הסייג הוא ציפיית הצדדים להסכם הפנסיה ליישומן של המלצות דו"ח ועדת זוסמן, שכללו המלצה להרחיב את בסיס השכר לפנסיה בשירות המדינה (ר' סעיפים 124-125 לתצהיר קאופמן, ס' 62-63 לתצהיר דרומי וכן עדות קאופמן בפרוטוקול 9.3.05, עמ' 415, ש' 19-20).

זאת ועוד, כאשר הוסף למשכורת הקובעת לפנסיה בשירות המדינה רכיב ביגוד, נערך הסדר בין תע"ש לבין נציגות העובדים באשר לאופן הכללתו במשכורת הקובעת לפנסיה של עובדי תע"ש והסדרת ההתחשבנות בגין הכללתו בין תע"ש למבטחים (תע"ש/56 ותע"ש/57), כאשר נקבע בו במפורש כי הוא מהווה יישום של סעיף 10(ה) להסכם ג'.

כמו כן, במשך השנים שחלפו מאז חתימת הסכם ג' ועד הגשת התביעה דנן, חושבה ושולמה הגמלה לפי פרשנות תע"ש למשכורת הקובעת לפנסיה, בידיעת נציגות העובדים וללא כל מחאה מצדה, בעוד כאשר התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנות הראויה להוראות הסכמי הפנסיה לא היססה נציגות העובדים לפנות לבית הדין (ר' תע"ש/73).

לפיכך, על פי פרשנותו הנכונה של סעיף 10(ה) להסכם ג', אין התובעים זכאים מכוחו להגדלת משכורתם הקובעת לפנסיה ברכיבים הנוספים שנכללו במשכורתם הקובעת של העובדים בשירות המדינה - לאחר המעבר לחברה.

55.  מעבר לאמור, התובעים פרשו מכוח הסכמי פרישה שהופעלו בתע"ש במסגרת תכניות הבראה. התובעים שפרשו עד ליום 31.3.93, פרשו מכוח הסדר פרישה מיולי 1992 (תע"ש/27) ויתרת התובעים פרשו מכוח הסכם קיבוצי מיוחד מיום 29.3.93 (תע"ש/42), כאשר זכויות הפרישה המוקדמת של התובעים הוסדרו באופן מלא בהסכמי ההבראה ובהסכמי הפרישה שמכוחם פרשו (ר' לדוגמא סעיף 18 לתע"ש/42).

בהסכמי הפרישה הנ"ל ניתנו לעובדי המדינה לשעבר תנאי פרישה משופרים ומועדפים, הן ביחס למקובל במשק והן ביחס להסכם הפנסיה, ובכלל זה הגדלה של אחוזי הפנסיה בשיעור של 10%-5% , מענק הסתגלות וחצי דרגה או דרגה נוספת.

56.  בהסדרים שנקבעו בהסכמי הפרישה, נכללה הגדרה של "המשכורת הקובעת" לפנסיה.

בהסדר הפרישה מיולי 92' (תע"ש/27) נקבע בסעיף 8:

"המשכורת הקובעת לפנסיה תהיה המשכורת האחרונה ערב הפרישה עפ"י מרכיבי השכר, מהם מפרישים למבטחים כאמור בהסכם העבודה (שכר עדוד לפי תוצאות 12 החודשים לפני הפרישה)".

בהסכם הקיבוצי מיום 29.3.93 (תע"ש/42) בנספח ב' להסכם, המסדיר את תנאי הפרישה של עובדי המדינה לשעבר הפורשים במסלול פנסיה מוקדמת, נקבע, בסעיף 3.יא:

"המשכורת הקובעת לפנסיה, תהיה המשכורת האחרונה ערב הפרישה עפ"י מרכיבי השכר מהם מפרישים ל"מבטחים", כאמור בהסכם העבודה. (שכר עדוד לפי תוצאות "שכר עדוד ממוצע משנה קודמת" - תוצאות שנת התקציב האחרונה שלפני הפרישה)".

המשכורת הקובעת כהגדרתה בהסכמי הפרישה הנ"ל אינה כוללת את רכיבי השכר אותם טוענים התובעים כי יש להוסיף למשכורת הקובעת - תוספות השכר לפי הסכם 90-92, תוספת השכר לפי הסכם מסגרת 90, גילום חלק העובד בדמי הגמולים (5.5%), גילום הוצאות רכב, רכיב הביגוד כפי שהוא בשירות המדינה ושאר הרכיבים הנתבעים בתביעה דנן.

57.  בהתאם לחוות דעת של האקטואר מר בלאס, שהעיד מטעם תע"ש, עלות הפרשי הגמלה הנתבעים, בין היתר עקב הגדלת רכיבי "המשכורת הקובעת", עומדת על כ- 100 מיליון ש"ח, נכון למועד עריכת חוות הדעת.

הנתבעות הדגישו כי הסכמת תע"ש, אישורי הממשלה והגורמים המוסמכים במשרד האוצר לפרישה מוקדמת של התובעים בתנאי הפרישה הקבועים בהסכמי הפרישה ובהסכמי ההבראה, ניתנו על יסוד תחשיבים של עלויות הפרישה המבוססים על המשכורת הקובעת לפנסיה כהגדרתה בהסכמים אלה.

עמדה זו מקובלת עלינו.

אכן, אין זה סביר כי הצדדים שהיו מעורבים בניסוח הסכמי הפרישה והסכמי ההבראה בתע"ש התכוונו להטיל על תע"ש ועל הקופה הציבורית, בנוסף לעלויות שחושבו ואושרו כבר על ידי הצדדים, גם עלות בסדר גודל כזה, אשר עלולה היתה לגרום לקריסת תע"ש, המצוייה גם בימים אלו במצב כלכלי קשה.

59.  זאת ועוד, במועד החתימה על הסכמי הפרישה מכוחם פרשו התובעים, ידע ארגון העובדים כי תוספות השכר ורכיבי השכר אותם טוענים התובעים שיש להכליל ב"משכורת הקובעת" לפנסיה אינם נכללים במשכורת המבוטחת במבטחים, כאשר תוכן הסכמי הפרישה היה גלוי גם לכלל עובדי תע"ש.

 

 

אפילו נניח כי נציגי העובדים ו/או העובדים לא היו מודעים לרכיבים הכלולים במשכורת הקובעת במועד חתימת ההסכמים, הרי ברי כי לאחר הפעלת הסכם הפרישה הראשון, ביולי 92', וודאי שלאחר הפעלת הסכם הפרישה השני, בחודש מרץ 93', היה עליהם לדעת כי התוספות הנתבעות בתביעה דנן אינן מהוות חלק מהמשכורת הקובעת במבטחים ולמרות זאת לא הובעה כל מחאה או דרישה בכתב להכללת הרכיבים הנתבעים במשכורת הקובעת לפנסיה, על אף שמצופה היה כי תימצא מחאה או דרישה כאמור.

60.  לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי המשכורת הקובעת לפנסיה היא, כהגדרתה בהסכמי הפרישה, משכורתם האחרונה של התובעים ערב הפרישה עפ"י מרכיבי השכר מהם מפרישים ל"מבטחים", כאמור בהסכם העבודה. משזו לא כללה את התוספות הנתבעות בתביעה שבפנינו, אין מקום להגדלתה כנדרש על ידי התובעים.

 

בחינת הסעדים הנתבעים

61.  לאחר שבחנו את עילות התביעה הכלליות של התובעים, נפנה לבחינת כל אחד מהסעדים הנתבעים באופן פרטני.

הפרשי שכר

תוספות שכר מכוח הסכם מסגרת 90-92 -

62.  התובעים טוענים לזכאותם לתשלום ההפרש בין תוספות השכר שהיה על תע"ש לשלם להם בהתאם לסעיף 4 להסכם מסגרת 90-92 לבין התוספות ששולמו להם בפועל.

כפי שקבענו לעיל, הסכמי המסגרת בשירות הציבורי לא חלו באופן אוטומטי על עובדי תע"ש.

הטבות השכר שנקבעו בהסכם מסגרת 90-92 יושמו בתע"ש במסגרת הסדר 91', כאשר הסדר זה על פי סעיף 9 שבו מהווה מיצוי מוחלט ומלא של יישום הסכם המסגרת 90-92 בתע"ש.

לפי הוראות הסדר 91', שילמה תע"ש החל מיום 1.7.91 תוספת שכר בשיעור 1% ומיום 1.4.92 הוגדלה התוספת ל- 4%. ממועד תשלום התוספות הופרשו בגינן דמי גמולים לקרן הפנסיה והן נכללו במשכורת הקובעת לפנסיה.

התוספת השלישית, בשיעור 4.8% (השלמה ל- 8.8%) אמורה היתה להשתלם מיום 1.4.93, אולם, בהסכם מיוחד 92' (תע"ש/32) הסכימו ביניהם הצדדים בסעיף 9 להסכם כדלקמן:

"תוספת 4.8%"

בודק חיצוני שיבחר בהסכמה ע"י הצדדים, יבדוק תוכניות העבודה המאזן וחשבון רווח והפסד, הצפויים לשנת 1993, ואם יגיע למסקנה כי מצב העסקים לא מאפשר תשלום תוספת השכר בשיעור 4.8% שאמורה על פי ההסכם להיות משולמת החל מ- 1.4.93 - לא תשולם התוספת במועד זה, ודינה כדין הויתורים האחרים שבהסכם זה".

בסופו של דבר, שולמו לעובדים תוספות שכר בשיעור שונה על פי הסכם מיום 22.3.95 (תע"ש/46).

63.  יש לציין כי בסעיף 11 להסכם מיוחד 92' הסכימו הצדדים כי על אף שתשלום תוספת השכר בשיעור 4.8% יידחה, יופרשו דמי גמולים ל"מבטחים" בגין תוספת זו והיא תיכלל במשכורת הקובעת לפנסיה ובשכר הקובע לצורך תשלום מענקי ותנאי הפרישה על פי הסדרי הפרישה. בהתאם, נכללה התוספת בשיעור 4.8% במשכורת המבוטחת ובמשכורת הקובעת לפנסיה מיום 1.4.93.

לאור האמור, אין התובעים זכאים לתשלום הפרשי שכר בין תוספות השכר הקבועות בהסכם מסגרת 90-92 לבין התוספות ששולמו להם בפועל.

 

הפרשי תוספת ותק

64.  בסעיף 6 להסכם המסגרת 90-92, הוספו שתי שנות ותק לטבלאות השכר בתוקף מיום 1.4.91 (בעד השנים ה- 33 וה- 34).

לטענת התובעים, תע"ש שילמה את תוספת הותק לפי סעיף 6 להסכם, בגין שתי שנות ותק או שנת ותק אחת, לפי הזכאות הספציפית של העובד, רק החל ממשכורת יולי 1991 ואילך במקום ממשכורת חודש אפריל 1991 ואילך. לטענתם, מרכיב הותק מהווה חלק מהשכר המשולב וממרכיבי "שכר שעה" ויש לכך השפעה על רכיבי שכר רבים אחרים לעניין תוספות השכר לפי הסכם מסגרת 90-92.

לפיכך, לטענתם, זכאים הם להפרשי תוספת הותק והרכיבים הנגזרים מהפרשים אלה לגבי התקופה שמיום 1.4.91 - 30.6.91.

65.  בעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעות כי   רכיב תוספת הותק אינו בגדר "רכיב נוסף" כמשמעו בסעיף 10(ה) להסכם ג'.

מדובר בעדכון או שינוי של שכר הבסיס.

משכך, אין התובעים זכאים לתשלום תוספת הותק בגין השנה ה- 33 וה- 34 מעבר למה ששולם להם, בהתאם למועד התחולה שנקבע מכח הסדר 91.

תוספות שכר לפי הסכם מסגרת 92'

66.  התובעים טוענים לזכאותם להגדלה של משכורתם הקובעת לפנסיה בשיעור תוספות השכר על פי הסכם מסגרת 92' שנחתם ביום 12.8.92(גמלאים/11).

כפי שקבענו לעיל, הסכמי המסגרת בשירות הציבורי אינם חלים בתע"ש באופן "אוטומטי", אלא אם וככל שאומצו בהסכם מפעלי. מאחר ולא נחתם בתע"ש הסכם מפעלי ליישומו של הסכם מסגרת 92', הסכם זה לא חל ולא הופעל בתע"ש.

יש לציין כי זמן קצר לאחר חתימת הסכם המסגרת 92', נחתם בתע"ש הסכם מפעלי (תע"ש/32) בו הסכימו הצדדים על הפחתות שכר במסגרת יישום תוכנית הבראה, ולא הוזכר בו דבר באשר לקבלת תוספות השכר מכח הסכם מסגרת 92 או להכללתן במשכורת המבוטחת במבטחים.

תוספות השכר על פי הסכם מסגרת 92' לא שולמו לעובדי תע"ש הפעילים ולא הופרשו בגינן דמי גמולים למבטחים. משכך, אין הן מהוות חלק מ"המשכורת המבוטחת" ערב הפרישה במבטחים ועל כן אינן נכללות ב"משכורת הקובעת" לפנסיה על פי הסדרי הפרישה מכוחם פרשו התובעים.

כמו כן, תוספות השכר לפי הסכם מסגרת 92' אינן בגדר "רכיבים נוספים" כמשמעות הביטוי בסעיף 10(ה) להסכם ג' ומשכך, אין הן נכללות בגדרי סעיף 10(ה) להסכם ג'.

תוספת ותק בגין השנה ה- 35

67.  על פי סעיף 5 להסכם המסגרת 92', הוספה החל מיום 1.4.92 שנת ותק נוספת (35) לטבלאות השכר.

לטענת התובעים, תוספת ותק בגין 35 שנות ותק (או חלק יחסי שלה) לא נכללה במשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה לגבי תובעים שמועד פרישתם מ- 1.4.92 ועד 31.3.93. משכך, זכאים הם, לטענתם, לתשלום ההפרשים בגין אי הכללת תוספת הותק בעד השנה ה- 35 במשכורתם הקובעת של התובעים הנזכרים בנספח ת/63.

הנתבעות טענו כי תוספת הותק בגין השנה ה- 35 היא בגדר "עדכון" או "שינוי שיעור" או "אופן חישוב" של שכר הבסיס הנכלל במשכורת הקובעת לפנסיה של עובדי תע"ש ואינה בגדר "רכיב נוסף" כמשמעו בסעיף 10(ה) להסכם הפנסיה.

כאמור, עמדת הנתבעות בעניין זה היא שהיתה מקובלת עלינו.

הפחתת זכויות - האם נעשתה כדין?

 

חופשה צבורה

68.  במסגרת הסדר 91' הופחתו שעות החופשה הצבורות של העובדים כדלהלן:

97 שעות חופשה צבורות בשנת 1991 ו- 60 שעות חופשה צבורות בשנת 1992.

התובעים טוענים כי הפחתת זכויות החופשה הצבורות נעשתה שלא כדין תוך הפרת ההסכמים הקיבוציים משנקבעה בהסדר 91' שהינו הסדר קיבוצי.

כפי שקבענו לעיל, הסדר 91', אף אם לא נחתם ולא נרשם במועד ניסוחו כהסכם קיבוצי (אם כי כפי שפורט לעיל קיבל תוקף של הסכם קיבוצי בשנת 96'), היווה עסקת חבילה המיישמת את הוראות הסכם המסגרת 90-92, כאשר תוספות השכר וההטבות שבו ניתנו כנגד ויתורים מצד העובדים.

הפחתת שעות החופשה הצבורות נעשתה בהסכמת הצדדים היציגים ליחסי העבודה הקיבוציים. ברי כי התובעים אינם יכולים לזכות רק בהטבות על פי הסדר 91', מבלי לקבל גם את הויתורים שבו, לרבות ברכיב זה.

התובעים אינם זכאים איפוא לתשלום הפרשי שכר בגין הפחתת שעות החופשה הצבורות משכרם כנתבע על ידם.

 

 

מענק יובל לתקופה 1.11.90 - 31.3.91

69.  בסעיף 4.ד. לפרק ה' להסכם העבודה הבסיסי (תע"ש/11) נקבע:

"ד.   מענק יובל

העובדים בעלי ותק רגיל לתשלום שכר, של 25 שנים ומעלה, יהיו זכאים אחת לשנה במועד שייקבע בין הצדדים לתשלום "מענק יובל".

המענק יהיה בשיעור של 60% ממשכורת חודשית אחת - ממרכיבי "שכר שעה".

70.  לטענת התובעים, על פי האמור בסעיף, הזכות למענק יובל תלויה בקיומו של תנאי אחד - צבירת ותק רגיל לתשלום שכר של 25 שנים ומעלה.

התובעים טוענים כי החברה לא פעלה בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי ובהוראת שעה - מינהל וכח-אדם מס' 31/91 של הנהלת החברה מיום 16.9.91 (ת/33 או תע"ש/69) קבעה כדלקמן:

"3.  התקופה המזכה למענק היא התקופה המתחילה מ- 1.4 של אותה שנה ומסתיימת ב- 31.3 בשנה שלאחריה.

4.    למענק יהיה זכאי עובד פעיל אשר צבר ותק של 25 שנים כנ"ל, ל- 1.4 של אותה שנה".

בכך, על פי הנטען, קבעה החברה באופן חד צדדי ובניגוד לאמור בהסכם העבודה הבסיסי, כי הזכאות למענק יובל תיבדק לראשונה ביום 1.4.91 בהתייחס לתקופה 1.4.91 - 31.3.92 ומאותו מועד ב- 1.4 של כל שנה. בכך, למעשה תקופת העבודה שמיום המעבר - 1.11.90 ועד ליום 31.3.91, הפכה ל"תקופה אבודה" בכל הנוגע לזכות ל"מענק יובל" של תובעים שצברו בתקופה זו את הותק הרגיל לתשלום שכר של 25 שנים וקמה להם הזכות למענק יובל לפי הסכם העבודה הבסיסי.

71.  הנתבעות טענו כי בתקופת יחידת הסמך שולם "מענק יובל" אך ורק לעובדי הדירוג האחיד/המנהלי בתע"ש, אשר התובעים לא נמנו עליהם.

המענק שולם במשכורת חודש ספטמבר, כאשר התקופה המזכה למענק החלה ב- 1 לאפריל של אותה שנה והסתיימה ב- 31 למרץ בשנה שלאחריה.

עם המעבר לחברה, הורחב תשלום "מענק יובל" לכלל עובדי תע"ש, כאשר מועד הזכאות הראשון, לאחר המעבר לחברה, לתשלום "מענק יובל" היה בחודש ספטמבר 1991 (סעיפים 281-283 לתצהיר קאופמן).

72.  הוראת השעה 31/91 הסדירה את תשלום "מענק היובל" הראשון לאחר המעבר, וההסדר שנקבע תואם למעשה את העקרון שנהג בתע"ש לפיו הזכאות למענק נבחנת בחודש ספטמבר ביחס לתקופה מ- 1 לאפריל באותה שנה ועד 31 במרץ בשנה שלאחריה.

התובעים תובעים את החלק היחסי של "מענק היובל" בגין התקופה 1.4.90 - 31.3.91 אשר מועד תשלומו, לפי הכללים הנהוגים בתע"ש, היה בחודש ספטמבר 1990.

במועד זה התובעים לגביהם נתבע "מענק היובל" (ששמותיהם מפורטים בנספח ת/34 לתצהיר מר לירם) אשר אף לא אחד מהם היה בדירוג מנהלי, לא היו זכאים ל"מענק יובל" בהתאם לכללי הזכאות שהיו קיימים באותה העת.

יש לציין כי תוכן הוראת השעה 31/91 הועבר לידיעת העובדים וממועד זה החלה החברה לשלם "מענק יובל" בהתאם לאמור בה, מבלי שהועלתה כל טענה מצד העובדים או מצד ארגון העובדים באשר לאמור בה.

73.  לאור האמור, אין התובעים ששמותיהם מפורטים בנספח ת/34 לתצהיר מר לירם זכאים לתשלום "מענק יובל" בגין התקופה 1.11.90 - 31.3.91, כנתבע.

 

תוספת יוקר מוקפאת

74.  התובעים תובעים להגדיל את משכורתם הקובעת לפנסיה על ידי הוספת תוספת יוקר מוקפאת בשיעור של 3.82%, בהתאם לסעיף 1(2) לחוק הגמלאות (השלמה לתוספת היוקר) התשמ"ט - 1989 (להלן: "חוק השלמה לתוספת היוקר").

סעיף 1(2) לחוק קובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל חוק, הסכם קיבוצי או הסדר אחר שמכוחם משולמת קיצבה מתקציבו של מעביד (להלן - פנסיה תקציבית) תשולם לזכאים לפנסיה תקציבית השלמה לתוספת היוקר; למשכורת הקובעת שעל פיה מחושבת הפנסיה התקציבית (להלן - המשכורת הקובעת) ייוספו במועדים כלהלן בשיעורים אלה:

(1)...

(2) מהקיצבה המגיעה לזכאי בעד חודש אוגוסט 1989 עד הקיצבה המגיעה לו בעד חודש נובמבר 1989 - 3.82% מהמשכורת."

75.  בעקבות חקיקת החוק כאמור הוציא הממונה על השכר במשרד האוצר ביום 9.8.89 חוזר (נספח ת/37 לתצהיר מר לירם) בו נקבע כי יש לשלם לזכאים לפנסיה תקציבית השלמה לתוספת היוקר שתע"שה ע"י הגדלת המשכורת הקובעת בשיעור של 3.82% החל מחודש אוגוסט 1989, ובהתאם שולמה לגמלאים בפנסיה תקציבית משירות המדינה התוספת האמורה החל מגמלת חודש אוגוסט 1989.

76.  בעת המעבר לחברה, הועברו עובדי המדינה המועברים ובכללם התובעים, ממסלול "פנסיה תקציבית" למסלול "פנסיה צוברת", למעט העובדים אשר פרשו בתקופת הביניים משירות המדינה.

בסעיף 25 להסכם ג' אשר הסדיר את זכויות הפנסיה של העובדים המועברים נקבע:

"עדכון הפנסיה

הפנסיה שתשולם עפ"י הסכם זה תעודכן על פי מלוא עלית מדד המחירים לצרכן (100%), בכל עת שמשולמת תוספת יוקר".

לטענת תע"ש, בהתאם לסעיף זה קיבלו התובעים במועד תשלום תוספת היוקר עדכון של גמלתם בשיעור מלוא ההצמדה למדד.

לאור האמור, משהתובעים עברו לשיטת פנסיה צוברת ומשעדכון הגמלה בעניינם נעשה על פי מדד המחירים לצרכן במועד תשלום תוספת היוקר, אין התובעים זכאים להגדלת משכורתם הקובעת לפנסיה ב"תוספת יוקר מוקפאת" לפי חוק השלמה לתוספת יוקר.

77.  בנוסף, גם בהתאם להוראות בהסכם א' אליהן מפנים התובעים, אין הם זכאים להכללת תוספת יוקר מוקפאת במשכורתם הקובעת לפנסיה.

סעיף 11 להסכם א' קובע לגבי העובדים המועברים שבחרו במסלול "רציפות זכויות" -

"תיקונים או שינויים בחוק הגמלאות שיתייחסו לתקופת שירותו של העובד המועבר במדינה יחולו גם על העובדים המועברים לפי הסכם זה".

סעיף 13 להסכם א' קובע לגבי העובד שהועבר במסלול "העברת זכויות" -

"קמה לעובד המועבר זכות מכוח חוק הגמלאות לקבלת תשלומים נוספים על תשלומי הפנסיות הנזכרים בהסכם זה, יהיה העובד המועבר זכאי לקבלת התשלומים הנוספים מהחברה גם אם בחר לקבל פנסיה עפ"י מסלול העברת זכויות".

חוק הגמלאות מוגדר בסעיף 2 להסכם א' כ"חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל-1970, כפי שיהיה מעת לעת".

חוק ההשלמה לתוספת יוקר אינו מהווה תיקון או שינוי של חוק הגמלאות, ואינו חלק ממנו. על כן, התשלומים המשולמים מכוחו אינם נופלים בגדר הוראות סעיף 11 או 13 להסכם א'.

זאת ועוד, חוק ההשלמה לתוספת יוקר אינו חל על תע"ש, משתע"ש אינה מעביד המשלם "פנסיה תקציבית" לגמלאיה.

78.  לאור כל האמור, התובעים אינם זכאים להכללת תוספת יוקר מוקפאת במשכורתם הקובעת כנתבע.

 

הגדלת תוספת הותק לפי הוראות התקשי"ר

79.  עד לשנת 93', מועד הזכאות לעדכון תוספת הותק היה אחת לשנה ב- 1 לאפריל, בגין התקופה שמ- 1 לאפריל בשנה הקודמת ועד ל- 31 במרץ באותה השנה.

בשנת 93' שונה מועד הזכאות לעדכון הותק מיום 1 לאפריל ליום 1 לינואר. במשכורת חודש אפריל 92' שולמה תוספת ותק בגין התקופה 1.4.91 - 31.3.92.

בחודש ינואר 93' ניתנה תוספת ותק בגין התקופה 1.4.92 - 31.12.92, והחל מחודש ינואר 93' שונה מועד הזכאות ל- 1 בינואר ותוספת הותק שולמה במשכורת חודש ינואר בגין התקופה 1.1 - 31.12 בשנה הקודמת.

התובעים טוענים כי תע"ש לא הפעילה עליהם את המנגנון של הכללת ותק חלקי בפרישה במהלך שנת הותק, על אף שהזכאות לתוספת ותק כאמור היתה קיימת בשירות המדינה ערב המעבר לחברה והיא הוגדרה בנסמן 85.124 לתקשי"ר(ת/43).

80.  סעיף 85.124 לתקשי"ר הוא חלק מפרק 85 לתקשי"ר שעניינו "גמלאות" והעוסק בהסדרי הפרישה לפנסיה תקציבית משירות המדינה.

בתקופת יחידת הסמך הופעל בתע"ש על עובדי מדינה שפרשו בשיטת פנסיה תקציבית ההסדר הקבוע בסעיף 85.124 לתקשי"ר.

עם המעבר לחברה, הועברו עובדי המדינה בתע"ש משיטת פנסיה תקציבית לשיטת פנסיה צוברת ונקבעו הסדרים מפורטים ביחס לביטוחם הפנסיוני של העובדים המועברים, כך שהוראות התקשי"ר לא חלו עוד על העובדים המועברים, למעט אלו שאומצו במפורש בהסכמי המעבר.

סעיף 85.124 לתקשי"ר, הרלוונטי לשיטה של פנסיה תקציבית, לא אומץ בהסכם העבודה הבסיסי ולא חל על עובדי המדינה המועברים, שעברו לשיטת פנסיה צוברת ואשר חל עליהם ההסדר המפורש שנקבע בהסכם הפנסיה, לפיו "המשכורת הקובעת" לפנסיה נקבעת על פי המשכורת המבוטחת במבטחים ערב הפרישה לגמלאות.

81.  על פי הוראות הסכם העבודה הבסיסי, רכיב תוספת הותק היה חלק מהמשכורת המבוטחת במבטחים והופרשו בגינו דמי גמולים למבטחים בהתאם לשיעור ולמועדי העדכון בפועל בתע"ש.

על פי הסכמי הפרישה, רכיב תוספת הותק נכלל במשכורת הקובעת לפנסיה כפי שהיה במשכורת המבוטחת האחרונה ממנה הופרשו דמי גמולים למבטחים, ערב פרישת המבוטח.

82.  לאור האמור, על התובעים חל הסדר מפורש הנוגע להכללת תוספת הותק במשכורתם הקובעת לפנסיה שנקבע בהסכמי המעבר, וההסדר הקבוע בסעיף 85.124 לתקשי"ר אינו חל עליהם.

התובעים אינם זכאים איפוא להגדלת תוספת הותק בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 85.124 לתקשי"ר כנתבע.

 

רכיב "דמי ביגוד"

83.  התובעים טענו לזכאותם להכללת רכיב "ביגוד" במשכורתם הקובעת לפנסיה, בשיעור בו רכיב זה משולם לעובדים בשירות המדינה.

תע"ש והמדינה טענו מצידן כי רכיב הביגוד נכלל במשכורתם הקובעת של התובעים על פי הסכם מפורש, כשיעורו בתע"ש, וכי אין בסיס לדרישת התובעים להגדלתו.

84.  הסדר תשלום רכיב הביגוד לאחר המעבר לחברה, נקבע בהסכם העבודה הבסיסי (פרק ז', סעיף 1 המפנה לנוהל הביגוד (נוהל מספר 61.40 - תע"ש/59)).

בסעיף 7 להסכם המסגרת 90-92 נקבע כי הצדדים "יפעלו להכרה בתוספת הביגוד כתוספת קבועה לענין גימלאות..." ונקבעו כללים לתשלומה.

ביום 15.7.91 התקבלה החלטת הממשלה, בתוקף סמכותה לפי סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות), להכיר בתוספת הביגוד כתוספת קבועה. בהתאם, הוכלל ביום 16.7.91 רכיב הביגוד במשכורת הקובעת בשירות המדינה, באופן רטרואקטיבי (ר' תע"ש/60).

בעקבות החלטת הממשלה על הכללת רכיב הביגוד במשכורת הקובעת ועל פי סעיף 10(ה) להסכם ג', נחתם ביום 17.9.92 הסכם מפעלי בין הנהלת תע"ש לבין נציגות עובדי תע"ש בדבר הכללת רכיב הביגוד במשכורת הקובעת לפנסיה של עובדי המדינה המועברים (להלן:"הסכם הביגוד" - תע"ש/56).

85.  הצדדים אינם חלוקים באשר לזכאות התובעים להכללת רכיב "ביגוד" במשכורתם הקובעת לפנסיה.

המחלוקת הינה באשר לשיעור הרכיב אותו יש לכלול במשכורת הקובעת.

86.  בסעיף 10(ה) להסכם ג' נקבע כי הכללת רכיב נוסף תעשה "בהתאם לכללים שייקבעו בשירות המדינה".

התובעים טוענים כי הכללים החלים בשירות המדינה לעניין הכללת תוספת הביגוד במשכורת הקובעת נוגעים לשיעור התוספת כאשר העקרון העומד בבסיסם הוא ששיעור התוספת יהיה לפי אחת משתי רמות הביגוד העליונות הקיימות בשירות המדינה לפי חוזרי החשב הכללי, וכי הסכם הביגוד שהינו הסדר קיבוצי אינו יכול לגרוע מזכויות שנקבעו בהסכם ג'.

הנתבעות מצידן טענו כי המונח "כללים" מתייחס לכללים דוגמת מועד הזכאות, אוכלוסיית הזכאים וכד', ולא לשיעור הרכיב וכי הסכם הביגוד הינו למעשה הסכם המיישם את הוראות סעיף 10(ה) להסכם ג'.

 

87.  בחינת לשון "הסכם הביגוד" מביאה אותנו למסקנה כי הדין הוא עם הנתבעות.

סעיפים 1 ו- 2 להסכם הביגוד קובעים כדלקמן:

"1.  עפ"י ההסכם הקיבוצי המיוחד בדבר זכויות הפנסיה של עובדי המדינה שהועברו לחברה (הסכם ג') סעיף 10(ה) נקבע, כי אם יכללו רכיבים נוספים במשכורת הקובעת עפ"י חוק הגמלאות או מכח-הסדרים שיעשו לגבי כלל עובדי המדינה, יכללו רכיבים אלה גם במשכורת הקובעת המבוטחת בהתאם לכללים שיקבעו בשירות המדינה.

2.    בהתאם לאמור ולאחר שרכיב ביגוד נכלל כרכיב פנסיוני לכלל עובדי המדינה החל משנת 1990, מוסכם לכלול מרכיב זה גם במשכורת הקובעת של עובדי המדינה לשעבר בתע"ש, כמרכיב פנסיוני במבטחים, החל משנת 1990".

מהאמור לעיל עולה כי הסכם הביגוד מהווה יישום של הוראת סעיף 10(ה) להסכם ג',כך שאף אם "הסכם הביגוד" אינו בגדר הסכם קיבוצי אלא בגדר הסדר קיבוצי, אין הוא גורע מהאמור בהסכם ג', כי אם מהווה יישום של הוראותיו.

בסעיף 3 להסכם הביגוד נקבע מפורשות כי סכום הביגוד שיכלל במשכורת הקובעת לפנסיה הוא הסכום השנתי ששולם בפועל תמורת בגדי עבודה על פי נוהל הביגוד של תע"ש, כאשר אף בתקופת יחידת הסמך ולאחר המעבר לחברה, היה רכיב הביגוד של עובדי תע"ש שונה מרכיב הביגוד בשירות המדינה.

זאת ועוד, בהסכם ננקב בפירוש סכום רכיב הביגוד שיכלל במשכורת הקובעת לפנסיה של העובדים המועברים (סעיף 6 להסכם).

88.  מכאן, פרשנות התובעים למונח "הכללים החלים בשירות המדינה" כאילו הם נוגעים לשיעור התוספת אינה סבירה, שכן פרשנות זו סותרת את האמור בהסכם הביגוד לגבי שיעור רכיב הביגוד לפי נוהל הביגוד של תע"ש והסכומים הנקובים בהסכם.

יש לזכור כי ארגון עובדי תע"ש חתם על הסכם זה על כל האמור בו וכי ממועד זה הופרשו דמי גמולים למבטחים בגין רכיב הביגוד, על פי שיעורו בתע"ש, מבלי שארגון העובדים או מי מהתובעים הלין על כך.

89.  העובדה כי קיים הבדל בין גובה תוספת הביגוד שנכללה במשכורת הקובעת לפנסיה של גמלאי המדינה למול גמלאי תע"ש אין בה כדי לשנות את המוסכם בהסכם הביגוד, שכן כפי שכבר קבענו לעיל, גמלאי המדינה פרשו על פי הכללים החלים בשירות המדינה, בעוד על גמלאי תע"ש חלו כללים שונים המנותקים מהתנאים שחלו בשירות המדינה.

90.  לאור האמור, שיעורו של רכיב הביגוד שהיה צריך לכלול במשכורת הקובעת הוא השיעור שנקבע בהסכם הביגוד ממנו גם הופרשו דמי הגמולים לקרן הפנסיה ואין מקום להיענות לתביעת התובעים להגדלת הרכיב בהתאם לתעריפי הביגוד בשירות המדינה.

תוספות שכר לפי הסכמי המסגרת לשנים 93-97

91.  התובעים טענו לזכאותם להכללת תוספות שכר מכוח הסכמים שנחתמו בשירות הציבורי לשנים 93' - 97' (גמלאים 13 - גמלאים 16) במשכורתם הקובעת לפנסיה.

כפי שקבענו לעיל, הסכמי מסגרת בשירות הציבורי אינם חלים בתע"ש באופן אוטומטי, אלא אם וככל שאומצו בהסכם מפעלי ומשכך יש לבחון באם נחתם בין הצדדים הסכם מפעלי ליישום הוראות הסכמים אלו.

92.  ביום 22.3.95 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בתע"ש (תע"ש/46 - הסכם הבראה 95') לתקופה שמיום חתימתו ועד ליום 31.12.96. הנתבעות הפנו לסעיף 13 בהסכם זה הקובע הסדר באשר לאופן יישומן של טבלאות השכר לפי הסכם המסגרת בשירות הציבורי לשנים 1993-1997 על עובדי תע"ש. על פי סעיף 13 נקבע כי טבלאות השכר על פי הסכם המסגרת ייושמו על העובדים בדירוגים מהנדסים, אקדמאים, הנדסאים וטכנאים, "ובלבד שיישום טבלאות השכר החדשות לא יגרום לחברה לכל הוצאה או עלות נוספת ("עלות אפס")".

על פי ההסדר המפורט בסעיף 13, לא חל שינוי בשכרם של העובדים הפעילים בתע"ש בעקבות יישום הסכם המסגרת לשנים 1993-1997, מאחר וכנגד התוספת שניתנה להם על פי טבלאות השכר החדשות ("השכר המשולב החדש"), נוכה ההפרש בין "השכר המשולב הישן" המשולם לעובדים באותו מועד לבין "השכר המשולב החדש". (סעיף 13(א).2.ב להסכם).

כמו כן, נקבע בסעיף 13(א).2.ג להסכם, כי כל ההפרשות הסוציאליות המבוססות על השכר (לרבות הפרשות לפנסיה, לפיצויים, לקרן השתלמות וכד') ייעשו על בסיס השכר המשולב הזהה לזה שהיה לפני הפעלת טבלאות השכר החדשות.

זאת ועוד, בסעיף 13(א)2. 4 להסכם נקבע כי יישום טבלאות השכר החדשות יכנס לתוקף ממועד שיוסכם עליו על ידי הצדדים להסכם, אולם לא לפני ה- 1.1.95, כאשר לטענת הנתבעות, אשר לא נסתרה, בהסכמת הצדדים הסדר זה לא הופעל כלל.

93.  לאור האמור ומשתוספות השכר שנקבעו בהסכמי המסגרת לשנים 1993 - 1997 לא שולמו לתובעים בהיותם עובדים פעילים בתע"ש, לא הופרשו בגינם דמי גמולים למבטחים והם לא נכללו במשכורת המבוטחת של התובעים, הרי שתוספות אלו אינן חלק מהמשכורת הקובעת לפנסיה של התובעים.

94.  באשר לטענת התובעים לפיה יש לראות בתוספות השכר לפי הסכמי המסגרת 1993 - 1997 כ"רכיב נוסף" לפי סעיף 10(ה) להסכם ג', הרי שבהתאם לפרשנות הנכונה של סעיף 10(ה), תוספות אלו אינן בגדר רכיבי שכר חדשים, אלא הגדלה של רכיב קיים - שכר בסיס, ועל כן הן אינן בגדר "רכיבים נוספים" כמשמעותם בסעיף 10(ה) להסכם ג' ואין להכלילן במשכורת הקובעת מכוח סעיף זה.

 

גילום מס

95.  בכתב התביעה טענו התובעים כי רכיבי הגילום ששולמו במסגרת שכרם המתייחסים להשתתפות באחזקת רכב וגילום חלק העובד בתשלומים לקרן הפנסיה הינם חלק ממשכורתם הקובעת לפנסיה.

לאור ההלכה שנקבעה בין לבין בבג"צ 4383/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פסק דין מיום 17.1.05) (להלן:"בג"צ קק"ל") הודיעו התובעים בסיכומיהם כי אין הם עומדים עוד על תביעתם הנוגעת לגילום השתתפות החברה באחזקת הרכב.

נותרה, אפוא תביעת התובעים להכללת גילום חלק העובד בתשלומים לקרן הפנסיה במשכורתם הקובעת לפנסיה.

96.  עם מעבר התובעים מיחידת הסמך לתע"ש, נקבע בהסכם הפנסיה שתע"ש תשלם לעובדים המועברים גילום חלק העובד בדמי הגמולים המנוכים משכרם לקרן הפנסיה (5.5%), כך ש"שכר הנטו של העובד המועבר יהיה זהה למצב בו לא היה מחויב בתשלום דמי גמולים לקרן הפנסיה"(סעיף 8.ב להסכם הפנסיה).

התשלום בגין חלק העובד בדמי הגמולים הורכב מהחזר סכום הניכוי של חלק העובד בדמי הגמולים ("החזר מבטחים") וגילום המס בגין החזר זה ("החזר מבטחים גילום").

בכתב התביעה נתבעה הכללתו של "גילום החזר מבטחים" בלבד, כאשר בסיכומיהם ציינו התובעים כי מן הדין להוסיף גם את רכיב השכר עצמו ("החזר מבטחים").

אלא שמשרכיב "החזר מבטחים" נתבע לראשונה בסיכומים, תוך הרחבת חזית המחלוקת בשלב זה - אין מקום להדרש לו.

97.  בסיכומיהם ביססו התובעים את תביעתם להכללת רכיב "החזר מבטחים גילום" במשכורתם הקובעת לפנסיה על הלכת בג"צ קק"ל.

לטענתם, "תשלום האב" - "החזר מבטחים" הוא תשלום קבוע בשכר המשולם לעובד ללא תנאי ומבוסס על המשכורת המבוטחת במבטחים, כך שמדובר במקרה קלאסי של "שכר" ולא "תוספת". לטענתם, כיוון ש"תשלום האב" דינו כדין "שכר", כך גם דין הגילום הינו "שכר" ולא "תוספת" ויש לכללו במשכורת הקובעת לפנסיה.

אלא שעל פי הלכת בג"צ קק"ל, רכיב הגילום אינו עומד בפני עצמו ויש לקבוע תחילה את מעמדו של "רכיב האב" בגינו משולם הגילום - תוספת או שכר - ומקביעה זו נגזרת קביעת מעמדו של רכיב הגילום.

התובעים כאמור לא כללו בתביעתם את "תשלום האב" ולא טענו ואף לא הוכיחו כי רכיב זה הינו "שכר בן גמלה". לפיכך, לא ניתן לקבוע כי רכיב "החזר מבטחים גילום" הינו בגדר שכר שיש להכלילו במשכורת הקובעת לפנסיה של התובעים.

98.  זאת ועוד, גם על פי הסכם העבודה הבסיסי והסכם הפנסיה, גילום חלק העובד בדמי הגמולים לא היווה חלק מהמשכורת המבוטחת ב"מבטחים".

על פי סעיף 1.ב בפרק ט' להסכם העבודה הבסיסי, על תע"ש והעובדים להפריש דמי גמולים לקרן הפנסיה מהשכר לפנסיה כמפורט בנספח ב' להסכם. כיוון ש"גילום מס" אינו נכלל בשכר לפנסיה כפי שפורט בנספח הנ"ל - לא הופרשו בגינו דמי גמולים למבטחים ועל כן, הוא לא היה חלק מהמשכורת המבוטחת של התובעים ערב פרישתם.

לפיכך, על פי הסכמי הפרישה, תשלום זה לא הוכלל ב"משכורת הקובעת" לפנסיה של התובעים.

99.  לאור כל האמור, אין מקום להכללת גילום חלק העובד בדמי הגמולים במשכורתם הקובעת לפנסיה של התובעים כנדרש.

 

פרמיה רב גורמית שנתית

100.במסגרת שכרם שולמה לתובעים בתקופת עבודתם בתע"ש, פרמיה רב גורמית, כתמריץ עבור הגדלת פריון העבודה.

המדדים מהם הורכבה הפרמיה הרב גורמית - מדדים כמותיים , איכותיים וכלכליים, התבססו על חישוב שנתי שנערך, בין היתר, על פי הדוחות הכספיים של החברה, ומשכך, חישוב שיעור הפרמיה המדוייק היה נערך אחת לשנה לאחר פרסום הדוחות הכספיים (סעיפים 291-292 לתצהיר מר קאופמן).

תשלום הפרמיה נעשה בדרך של חישובי ביניים רבעוניים, מקדמות חודשיות המתבססות על תוצאות הרבעון הקודם, והתחשבנות שנתית שנערכה בחודש מאי לאחר פרסום הדוחות הכספיים של החברה ובהתאם שולמה תוספת או נעשה ניכוי מהפרמיה ששולמה לעובד באותה שנה.

בהסכם העבודה הבסיסי הוסדר תשלום הפרמיה הרב גורמית בפרק ה', סעיף 10 שכותרתו "שכר עידוד ותמריצים".

101.התובעים טוענים כי על תע"ש לשלם להם את ההפרש בין סכום המקדמות ששולם להם בפועל במהלך שנת עבודתם האחרונה לבין הסכום שצריך היה להשתלם להם, על בסיס התחשבנות שנתית מלאה בגין שנת הפרישה.

הנתבעות מצידן טענו כי מאז הפעלתה של שיטת הפרמיה הרב גורמית בתע"ש, היה הסדר מוסכם בין החברה לבין נציגות העובדים לפיו עובד שפרש מעבודתו היה זכאי לתשלומי הפרמיה ששולמו לו בפועל עד לפרישתו ולא נערכה התחשבנות שנתית לאחר פרישתו ביחס לשנת הפרישה.

102.לשם הוכחת הסדר מוסכם זה צירף מר קאופמן לתצהירו סיכום ישיבה של ועדת מעקב לעניין תשלומי תיגמול ותימרוץ מיום 2.5.95 (תע"ש/71) אשר בסעיף 2 שבו הוסכם כי:

"עובדים שיכללו במערכת החדשה ויפרשו מתע"ש, לא ייעשה לגביהם חישוב נוסף לאחר חודש פרישתם. הסכום שישולם להם בחודש עבודתם האחרון במסגרת המערכת (80%, 70% מהבסיס, או תשלום עקב חישוב רבעוני, או תשלום עקב חישוב שנתי) יהווה לגביהם גמר חשבון בנושא זה (כפי שהיה עד כה ברב גורמית)".

סיכום ישיבה זה נערך אמנם לאחר פרישתם של התובעים, אולם ניתן ללמוד ממסמך זה באשר להסדר שהיה קיים בתע"ש גם בתקופות קודמות בנוגע לאי ביצוע התחשבנות לאחר פרישת העובד בנוגע לפרמיה רב גורמית.

יש לציין כי עריכת ההתחשבנות השנתית לאחר פרישת העובד עשויה היתה לפעול לטובת העובד, אך גם לרעתו וזאת משום שלעיתים סכום המקדמות ששולם לו עלה על הסכום הסופי של הפרמיה שהגיעה לו בעד אותה תקופה.

103.לאור האמור, מששוכנענו בקיומו של הסדר מוסכם באשר לאי ביצוע התחשבנות לאחר פרישת העובד, כאשר הסכום ששולם במועד הפרישה מהווה גמר חשבון, הרי שאין התובעים זכאים להשלמת תשלום הפרמיה הרב גורמית, מעבר למקדמות ששולמו להם.

 

שי לחג

104.במסגרת שירותי הרווחה שהוענקו לעובדים הפעילים בתע"ש, נכלל שי לחג הניתן פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח.

התובעים טענו לזכאותם לקבלת שי לחג כפי שניתן לעובדים הפעילים בתע"ש ולחילופין, שי לחג כפי שניתן לגמלאים עובדי המדינה.

תע"ש טענה כי התובעים אינם זכאים לשי לחג מעבר לזה שניתן להם שכן על פי הסכם העבודה זכאים הגמלאים רק לשירותי רווחה הניתנים על ידי ההנהלה וארגון העובדים ואילו השי לחג ניתן על ידי ההנהלה בלבד, כך שאין הם זכאים לו.

105.בחינת הוראות הסכם העבודה הראשון מעלה כי אכן, כגרסת תע"ש, על פי הוראות ההסכם זכאים הגמלאים לשירותי רווחה הניתנים בשיתוף על ידי ההנהלה וארגון העובדים (סעיף 4.ב.3 בעמ' 43 להסכם), בעוד שעל פי סעיף 4 לפרק ז' בהסכם, זכאים העובדים הפעילים גם לשירותי רווחה הניתנים על ידי ההנהלה בלבד.

השי לחג נמנה על שירותי הרווחה שניתנים על ידי ההנהלה בלבד ומשכך, בהתאם להוראות הסכם העבודה הראשון, אין לגמלאים זכאות לקבלתו.

106.מעבר לאמור, בחג הפסח תשנ"ב (אפריל 1992), נוכח הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה תע"ש, נערך שינוי מוסכם במתכונת השי לפסח שהוענק לעובדים הפעילים ולגמלאים עד אותה עת.

ההסדר בין תע"ש לבין ארגון העובדים בדבר מתכונת שי פסח תשנ"ב פורסם בחוזר אגף מינהל ומשאבי אנוש מיום 1.4.92 (תע"ש/66).

השינוי במתכונת השי לפסח עוגן בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 20.9.92 (הסכם ההבראה 92' - תע"ש/32) אשר בסעיף 4 שבו נקבע כי חלוקת השי לפסח תעשה במתכונת שבוצעה בפסח תשנ"ב.

בשנת 97' סוכם בין ההנהלה לבין ארגון העובדים על שינוי מתכונת השי לחג שיקבלו הגמלאים וסיכום זה פורסם בחוזר אגף מינהל בעניין שי פסח תשנ"ז מיום 3.3.97 (תע"ש/67), והודעה על שינוי מוסכם זה נשלחה לגמלאים (תע"ש/68).

יש לזכור כי ההסכמות שהושגו בין תע"ש ונציגות העובדים לעניין השינוי במתכונת השי לחג יושמו הן לגבי העובדים הפעילים והן לגבי הגמלאים.

הפחתת השי לגמלאים באופן משמעותי יותר מהפחתת השי לעובדים הפעילים היתה סבירה בנסיבות העניין, על רקע היחס החריג שנוצר בין מספר העובדים הפעילים לבין הגמלאים, נוכח הצמצום המאסיבי במצבת העובדים של תע"ש.

107.התובעים טענו לחילופין לזכאותם לשי לחג הזהה לזה שניתן בשירות המדינה מכוח עקרון רציפות הזכויות שמקורן בתקשי"ר (סעיף 6 להסכם המעבר וסעיף 1 לפרק ג' בהסכם העבודה הראשון).

לטענתם, סעיף 82.565 לתקשי"ר קובע את חובת קיום הקשר עם הגמלאים, לרבות לצורך קבלת שי שנתי בפסח ובראש השנה.

 

הנתבעות טענו כי בתקופת יחידת הסמך לא חל סעיף 82.565 לתקשי"ר בתע"ש, ושמירת הקשר עם הגמלאים נעשתה על פי הסדרים בין ההנהלה לארגון העובדים, כך שערב המעבר לחברה, לא נמנה הסעיף עם הזכויות שנהגו בפועל כלפי גמלאי תע"ש.

זאת ועוד, הסכם העבודה הבסיסי הסדיר באופן מפורש את נושא שמירת הקשר עם גמלאי תע"ש והסדר זה מבטל כל הסדר קודם.

גם מטעם זה שוכנענו כי אין לתובעים זכאות לנתבע ברכיב זה.

אי קידום בדרגה - מר יעקב בכר

108.ביום 27.1.98 הוגשה בקשה בהסכמה מטעם התובע מר בכר לדחיית תביעתו כנגד תע"ש ללא צו להוצאות והבקשה נתקבלה על ידי בית הדין עוד באותו יום.

התובעים טענו כי לתובע מר בכר לא הוענקה תוספת שהיה בדרגה במועד בו היה זכאי לה, דבר שגרם לו להפסדי שכר.

טיעונים אלו מופנים כלפי מחדליה הנטענים של תע"ש כלפי התובע בכר.

משכך, לאור בקשתו לדחיית תביעתו כנגדה - נדחית גם העתירה ברכיב תביעה זה.

הגדלת תקופת שירות - מר בנדט פיקו

109.מר בנדט פיקו היה התובע היחיד שפרש במסלול "העברת זכויות", שלא כמו יתר התובעים שפרשו במסלול "רציפות זכויות".

התובעים טוענים לזכאותו של מר בנדט פיקו להגדלת תקופת שירות מכוח סעיפים 12 ו- 15 להסכם א' ומכוח סעיפים 15 ו- 26 להסכם ג'.

סעיף 12 להסכם א' קובע:

"12) הסדרים כספיים

בחר עובד מועבר להעביר את זכויותיו עפ"י מסלול העברת זכויות, תשלם המדינה למבטחים את הסכומים הנדרשים לצורך הבטחת זכויותיו בקרן הפנסיה עבור כל תקופת שירות ובמדינה, עפ"י חישובים אקטואריים שיסוכמו ויוסדרו בין מבטחים לאקטואר האוצר. בחישוב האקטוארי תילקח בחשבון הגדלת שירות עפ"י סעיף 100(ב) ו- 20(ד) לחוק הגמלאות".

סעיף 15 להסכם א' קובע כדלקמן:

"15)קמה לעובד המועבר זכות מכוח חוק הגמלאות לקבלת תשלומים נוספים על תשלומי הפנסיות הנזכרים בהסכם זה, יהיה העובד המועבר זכאי לקבלת התשלומים הנוספים מהחברה גם אם בחר לקבל פנסיה עפ"י מסלול העברת זכויות".

בסעיף 15 להסכם ג' נקבע:

"15) זכויות עפ"י סעיף 100(ב) וסעיף 20(ד) לחוק הגמלאות

א.    עובד מועבר זכאי להגדלת שירות עפ"י סעיף 100(ב) לחוק הגמלאות ועפ"י הקריטריונים המפורטים בתקשי"ר. קביעת הזכאות להגדלה ושיעורה יהיו בידי נציגי שירות המדינה, אליו תועברנה הבקשות.

ב.    עובד מועבר, שערב התאריך הקובע חל עליו סעיף 20(ד) לחוק הגמלאות, יהיה זכאי עם פרישתו לגמלאות, לפנסיה בשיעור שלא יפחת מהקבוע בסעיף האמור."

..."

סעיף 26 להסכם ג' קובע:

"אין באמור בהסכם זה כדי לגרוע מזכויות הצדדים עפ"י הסכם הפנסיה עם המדינה (הסכם א')."

110.מר פיקו פנה לחברה בבקשה להגדיל את תקופת שירותו, אולם מעדותו של מר

 קאופמן בחקירתו הנגדית (פרוטוקול 9.3.05, עמ' 498 ש' 8 - עמ' 499, ש' 2), לא ברור האם פנייתו הועברה אכן לנציבות שירות המדינה כנדרש בהסכם ג' (על אף שפנייה זו נענתה על ידי מר קאופמן, ר' נספח תע"ש/65).

עם זאת, הנתבעות הציגו מכתב תשובה של נציבות שירות המדינה לפניה דומה של עובד שפרש במסלול "העברת זכויות" הדוחה את בקשתו להגדלת שירות (תע"ש/64).

אמנם, מכתב זה לא תואם בהכרח את נתוניו הספציפיים של התובע מר פיקו, אולם פורטו בו העקרונות על פיהם פועלת הנציבות בטיפולה בבקשות להגדלת שירות של עובדים שפרשו במסלול "העברת זכויות".

על פי מכתב זה, לעובדים שפרשו במסלול "העברת זכויות" מחשבים בעד עשר השנים הראשונות של השירות קצבה בשיעור גבוה מזה הניתן על פי החוק לעובדי המדינה או לעובדים שבחרו במסלול של רציפות זכויות.

תנאים אלו חלים גם לגבי התובע מר פיקו.

111.לא סברנו איפוא כי יש מקום להענות לדרישתו להגדלת תקופת השירות, מה גם שהסמכות לעשות כן אינה סמכות הנתונה לבית הדין, אלא בידי נציב שירות המדינה.

 

התביעה לפיצויים בגין הפרת הסכמים קיבוציים

112. התובעים עתרו לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בגין הפרת הסכמים

 קיבוציים, מכח סעיף 37ד לחוק ישובי סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957.

נוכח קביעותינו דלעיל בדבר אי הפרת הוראות הסכמים קיבוציים בהתייחס לתובעים - אין עילה לסעד הנתבע ברכיב זה.

 

לסיכום

113.לאור הראיות שהוצגו בפנינו ולאור עדויות הצדדים, שוכנענו כי התובעים זכו עם מעברם לחברה ועם פרישתם המוקדמת להטבות שכר ייחודיות, אשר אינן נופלות מתנאי השכר בשירות המדינה.

יש לציין כי על פי חוות הדעת של המומחה מטעם תע"ש, מר גנור, שכרם השוטף של 84.8% מהתובעים היה גבוה יותר במעמדם כעובדי חברת תע"ש, מאשר השכר שהיו מקבלים אילו תע"ש היתה יחידת סמך, המאמצת את כל הסכמי השכר של השירות הציבורי.

כמו כן, על פי חוות דעתו, המשכורת הקובעת לפנסיה של 91.5% מהתובעים כעובדי תע"ש, כפי שחושבה בפועל בהתאם להסכמי הפרישה, גבוהה יותר מאשר המשכורת הקובעת לה היו זכאים אילו פרשו מיחידת הסמך, לפני תנאי חוק הגמלאות ובתוספת כל ההטבות שניתנו בהסכמי המסגרת במגזר הציבורי.

זאת ועוד, מחוות הדעת עולה כי הגימלה החודשית של התובעים במעמדם כעובדי תע"ש גבוהה בשיעור ממוצע של 30% אחוזים מן הגימלה החודשית שהיו מקבלים אילו פרשו במסלול המגזר הציבורי (הכולל את כל ההטבות שניתנו בהסכמי המסגרת במגזר הציבורי).

יש לזכור כי מדובר בגמלאים אשר חלקם פרשו פרישה מוקדמת בתחילת שנות החמישים לחייהם וטרם השלימו את תקופת העבודה המזכה באחוזי פנסיה מקסימליים ובכל זאת גמלתם הממוצעת על פי מדגם מייצג עמדה (נכון לחודש דצמבר 2004), על סך של 8,380 ש"ח (לפי ריכוז הנתונים בנספח גנור/5), ואליה נוספו גם מענקי פרישה והסתגלות.

לא יכולה להיות מחלוקת כי ביחס לגיל פרישתם נהנו התובעים מתנאי פרישה גבוהים מהממוצע במשק, אפילו קיימים, כטענת התובעים בחקירות הנגדיות ובסיכומיהם, גופים דוגמת "בזק", "רפאל" ורשות הנמלים, בהם ניתנו תנאי פרישה דומים או טובים יותר לעובדים במסגרת תוכניות צמצום.

114.יש לזכור גם כאמור כי בעת שהפכה תע"ש מיחידת סמך לחברה ממשלתית עמדה בפני התובעים האפשרות לפרוש כעובדי מדינה על כל המשתמע מכך ועם זאת, בחרו התובעים לעבור ולעבוד בחברה.

לעניין זה יפים, בהשאלה, דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין ע"ע 1219/01 רפאל עמירן ואח' נ' רשות הדואר, פד"ע לט, 245:

"בענייננו, הוצע למערערים לעבוד בחוזה אישי. המעבר לחוזה עבודה אישי היה כרוך בשינויים משמעותיים ברמת השכר. המערערים היו מודעים להטבות השכר שהם מקבלים, כמו גם להסדר הפנסיה הצוברת שהיה כרוך בכך. איש לא כפה על המערערים להסכים למתכונת העסקה זו וכל אחד מהם יכול היה - לו רצה - להמשיך לעבוד בתנאי העבודה הרגילים הנוהגים לעובדי הרשות, על הסדר הפנסיה התקציבית הכרוך בכך, המערערים קיבלו את מתכונת העסקה שהוצעה להם, תוך שהם מודעים לכל המשמעויות הכלכליות הכרוכות בכך. במצב זה, לא תישמע טענתם כי הופלו לרעה, במיוחד לא כלפי עובדי הרשות האחרים אשר לא זכו לכל ההטבות להן זכו המערערים הם". (סעיף 23 לפסק הדין).

115.עם מעברם לחברה זכו התובעים לתנאי שכר ייחודיים אשר לא היו קיימים בשירות המדינה. בתביעה זו מבקשים התובעים להמשיך ולהנות מתנאי השכר וההטבות שניתנו להם כעובדי תע"ש ועם זאת, לקבל גם זכויות מכוח מעמדם הקודם כעובדי מדינה.

גם אנו סברנו, כעמדת הנתבעות, כי התובעים אינם יכולים להנות היום "משני העולמות", שכן עם מעברם לחברה הפסיקו להיות עובדי מדינה וזכו לתנאים היחודיים לתע"ש. אין מקום להחיל עליהם את התנאים החלים בשירות המדינה, אלא אם נקבע כך במפורש בחוק ו/או בהסכמים.

116.לא למותר לציין כי רבים מהתובעים חתמו במועד פרישתם המוקדמת על כתבי הסכמה וויתור המאשרים כי אין להם טענות באשר לתנאי פרישתם ותנאי שכרם בתקופת עבודתם (תע"ש/72).

התובעים טענו בסיכומי התשובה מטעמם כי אין לראות בכתבי הויתור ראיה לויתור מצד התובעים בשל נוסחם הבעייתי, משלא הוכח שהתובעים ידעו על אילו זכויות הם מוותרים לפני שחתמו על כתבי הויתור ומשתחשיב זכויותיהם של תובעים רבים נמסר להם לאחר פרישתם.

אכן, לא נחסמה דרכם של אותם התובעים על הסף נוכח כתבי הויתור כאמור.

יחד עם זאת, סברנו כי יש לבחון את התביעה לגופה גם בהתייחס אליהם. בעניין זה נציין כי תע"ש מסרה לכל עובד שפרש פירוט מדוייק של תנאי פרישתו מהעבודה. כמו כן, חלק ניכר מהתובעים הוסיפו על גבי כתבי הויתור הערות וסייגים בכתב ידם לאמור בכתבי הויתור, דבר המלמד על מודעותם לתוכן כתבי הויתור, מבלי שהעלו כל טענה באשר לאיזו מעילות התביעה שהעלו בתביעה דנן.

117.שקלנו גם את העובדה שארגון העובדים היציג לא תמך בתביעה.

התביעה במהותה דנה בשאלות הנוגעות לפרשנות הסכמים קיבוציים מפעליים ובמסגרתה הועלו טענות להפרה של הוראות הסכמים קיבוציים ולשלילת זכויות מכוחם. טענות כאמור, באופן רגיל, מועלות על ידי נציגות העובדים ובמידת הצורך בהליך של סכסוך קיבוצי.

בענייננו, לא זו בלבד שנציגות העובדים לא יזמה הליך משפטי הנוגע לאיזו מהטענות הנטענות בתביעה דנן ,אלא אף לאחר שהוגשה התביעה לא ביקש אף ארגון העובדים היציג להתייצב בהליך על פי סעיף 30 לחוק בית הדין לעבודה.

בהקשר זה הפנו הנתבעות לדבריה של כב' השופטת וירט-ליבנה בפסק הדין בעניין ע"ע 1516/04 מדינת ישראל נ' פרידה גוסמן (פס"ד מיום 16.11.05):

"לטעמי, משההסתדרות בוחרת שלא להתייצב להליך כזה שלהכרעה בו יש חשיבות פרשנית להסכם הקיבוצי... יש לעמדה שבשתיקה משקל נכבד, זאת במיוחד לאור מדיניותה של ההסתדרות כי כאשר יש מקום להתנגד לפרשנות המדינה להסכם קיבוצי כללי, היא מתייצבת ומביעה עמדתה במפורש".

 

הדברים מקובלים גם עלינו.

118.לסיכום - לאחר בחינת ההסכמים הקיבוציים, הסכמי הפרישה, הסכמי ההבראה, התנהגות הצדדים ואומד דעתם, הגענו לכלל מסקנה כי עם המעבר לתע"ש ולאחר מכן עם פרישתם, קיבלו התובעים את כל התנאים בהם התחייבו הצדדים בהסכמים השונים ואין מקום להיענות לאילו מתביעות התובעים.

דין התביעות כנגד תע"ש ומדינת ישראל, על כל רכיביהן - להדחות.

 

 

 

התביעה נגד מבטחים

119.התובעים פרשו לפנסיה מוקדמת במימון תע"ש ומדינת ישראל, כאשר תפקידה של מבטחים התמצה בביצוע תשלומי הפנסיה לתובעים בהתאם לדמי הגמולים שהועברו לה על ידי תע"ש והמדינה.

אין חולק כי מבטחים לא קיבלה דמי גמולים שוטפים מתוספות השכר שלטענת התובעים היו צריכות להיכלל ב"משכורת המבוטחת".

כל טענות התובעים באשר לאופן חישוב הפנסיה המגיעה להם מופנות למעשה כלפי תע"ש ומדינת ישראל, לממן את התשלומים הנדרשים היה ותתקבל התביעה להכללת רכיבי שכר ו/או תוספות שכר בבסיס החישוב לפנסיה.

הדבר נכון בעיקר לאור הרפורמה שחלה בתחום הפנסיוני בעקבותיה תוקנה הוראת תקנה 41כה' לתקנות מס הכנסה (כללים לניהול ולאישור קופות גמל) התשכ"ד - 1964, ועל פיה מנועה מבטחים מלקבל רטרואקטיבית סכומים להבטחת זכויות פנסיה נוספות (אלא אם לא חלפו יותר מ- 24 חודשים ממועד שהופסקו התשלומים לקרן הותיקה ורכישת הזכויות למפרע היא לתקופת ההפסקה).

כך או כך, משנדחו מכלול התביעות כנגד הנתבעות - נדחות ממילא גם התביעות כנגד מבטחים.

 

 

 

סוף דבר

120.התביעות נדחות, על כל רכיביהן, כנגד שלושת הנתבעות.

 

באשר לפסיקת הוצאות

121.אמנם, ברגיל, אין בתי הדין לעבודה מחייבים תובעים שהם גמלאים בהוצאות בהליכים המוגשים על ידם לבירור זכויותיהם כנגד המעסיק או קופת הפנסיה, אף אם הפסידו בדינם.

יחד עם זאת סברנו במקרה זה, בשים לב להיקפם עצום המימדים של ההליכים שנדרשו לבירורן של התביעות; בשים לב לכך שההגנה בתביעה נוהלה בסופו של דבר על חשבון הקופה הציבורית (בהתייחס למדינה ותע"ש) וקופת קרן הפנסיה, על כל המשתמע מכך לעניין כלל מבוטחיה, כי לא ניתן שלא לפסוק הוצאות כנגד התובעים עם דחיית תביעותיהם.

122.התובעים ישאו איפוא, יחד ולחוד, בהוצאות משפט לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח; בשכ"ט עו"ד לטובת תע"ש בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובהוצאות משפט לטובת מבטחים (שיוצגה באמצעות הלשכה המשפטית בה) בסך של 15,000 ש"ח.

123.כן ישאו התובעים, יחד ולחוד, בהחזר חלק הנתבעות בעלויות ההקלטה- כל אחת על פי חלקה.

124.כל חיובי תשלום ההוצאות דלעיל יבוצעו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובעים.

125.התובעים ישאו במישרין בתשלום אגרה נדחית בתביעות.

 

 

ניתן היום,2.7.2007, בהעדר הצדדים.