עב' (תל-אביב-יפו) 7642/00 - וינברג נילי נ' מרכז משען בע"ממחוזי עבודה תל-אביב-יפו

עב' (תל-אביב-יפו) 7642/00

וינברג נילי

נ ג ד

מרכז משען בע"מ

 

בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב-יפו

[18.10.2007]

 

כב' השופטת דינה אפרתי

גב' רונית כהן, נ.צ.

 

בשם התובעת - עו"ד וינברג משה ומירה ברנע

בשם הנתבעת - עו"ד אלישע שור ומיכל לבנון

 

פסק דין

 

בפנינו תביעה לביטול הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין.

 

1.    הצדדים לתובענה

1.1  הנתבעת הינה מלכ"ר המאוגד כחברה ציבורית, המנהלת, בין היתר, בתי אבות ואשר בהיותה מוסד הסתדרותי, חלה עליה חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות (להלן: "משען").

1.2  התובעת עבדה במשען בתפקיד של סגנית מנהל בית האבות ברעננה, וזאת מיום 21.12.1992 ועד ליום 2.4.1998 - מועד בו עברה לעבוד כממלאת מקום מנהלת בית האבות ברמת אביב, וזאת עד ליום 31.1.2000 - מועד בו סיימה עבודתה בדין מפוטרת.

2.    הרקע לתובענה

2.1  התובענה שבפנינו היא "גלגול שני" של הליך משפטי שהתנהל בין הצדדים בפני כב' השופטת ורדה סאמט, ואשר בו נידונה בקשתה של התובעת לצו מניעה זמני בעקבות פיטוריה ממשען (עב' (ת"א) 1332/00 נילי וינברג - מרכז משען (לא פורסם), 19.1.2000). (להלן-ההליך הקודם).

2.2  במהלך הדיון בהליך הקודם שהתקיים ביום 19.1.2000 בפני כבוד השופטת ורדה סאמט, הגיעו באי כוח הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן-פסק הדין).

 

2.3  בהסכם הפשרה, שביסוד פסק הדין, נקבע, בתמצית, כי התובעת תסיים ביום 31.1.2000 את עבודתה במשען בדין מפוטרת, וכי ככל שהצדדים לא יצליחו ליישב ביניהם את חילוקי הדעות הכספיים עד ליום 7.3.2000, ימנה בית הדין שופט בדימוס, כבורר מטעמו, שיהיה כפוף להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.

2.4  לאחר שהצדדים לא יישבו ביניהם את חילוקי הדעות הכספיים, הגישה התובעת ביום 8.3.2000 בקשה לבית הדין למינוי בורר, אך משען התנגדה לבקשה בנימוק כי על התובעת לפרט את המקור בהסכם הקיבוצי לדרישותיה הכספיות שיופנו לבורר.

2.5  ביום 7.6.2000 קיבל בית הדין את בקשת התובעת למינוי בורר על פי פסק הדין, והורה לצדדים לקבוע את הבורר בהסכמה. עוד נקבע בהחלטה כי בהיעדר הסכמה, יקבע בית הדין את זהות הבורר.

2.6  ביום 26.7.2000 הודיעה התובעת לבית הדין על ביטול הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין, ועל כוונתה לפעול לביטולו בשל סירוב משען להעביר את הדיון לבורר, בשל הפרתו על ידי משען, ובשל בקשת רשות ערעור שהגישה משען לבית הדין הארצי על החלטת בית הדין מיום 7.6.2000.

2.7  על רקע מצב דברים זה הגישה התובעת, ביום 11.9.2000, את התובענה שבכותרת, במסגרתו עתרה לביטול הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין ולקבלת סעד כספי בסך 503,343.80 ₪.

2.8  ביום 6.6.2001 הורה בית הדין (מפי כב' השופטת שגיא) על פיצול הדיון בתובענה שבפנינו, "באופן שקודם כל תידון התביעה לביטול פסק הדין אשר אישר את הסכם הפשרה, ולאחר מכן יתקיים דיון בשאלת הפיצוי המגיע לתובעת אם מגיע."

2.9  בהתאם לכך, תוקנו תצהירי הצדדים, וההליך הועבר לדיון והכרעה בפני המותב שבכותרת, בפניו התנהל הליך ההוכחות שהסתיים רק ביום 7.3.2006.

2.10    העידו בפנינו מטעם התובעת, פרט לתובעת עצמה, גם הגב' לימור פלק ממשרד עו"ד וינברג (להלן: "גב' פלק"), עו"ד אשר חלד שייצג את משען בתקופה הרלוונטית ואשר זומן על ידי התובעת (להלן: "עו"ד חלד");

מטעם המשען העיד מר שמעון כהן, מנכ"ל משען בתקופה הרלוונטית (להלן: "מר כהן"). מר עמירם עצטה, מנהל כוח אדם במשען לא התייצב לחקירה על תצהירו, ועל כן נמשך תצהירו.

2.11    הצדדים סכמו טענותיהם בכתב, לאחר הארכות מועד שניתנו לצדדים לבקשתם. התובעת הגישה סיכומיה רק ביום 30.1.2007, סיכומי סיכומי משען הוגשו רק ביום 26.4.2007, וסיכומי התשובה מטעם התובעת הוגשו רק ביום 7.6.2007.

3.    טענות הצדדים

3.1  טענות התובעת בכתב ההגנה הן, בתמצית, כדלקמן:

א.    שהוגשה סירובה של משען להעביר את הסכסוך בין הצדדים בעניין דרישותיה הנוספות של התובעת לבוררות, והתנגדותה לבקשת התובעת למינויו של בורר על ידי בית הדין - מהווה הפרה יסודית של פסק הדין, כהגדרתה בחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א - 1970.

ב.    העברת חילוקי הדעות בין הצדדים לבוררות היוותה תנאי מהותי בהסכם הפשרה שביסוד פסק הדין, ואף על פי כן התנגדה משען לבקשת התובעת למינויו של בורר על פי פסק הדין.

 

ג.     משען נקטה סחבת רבה בהליך למינויו של הבורר, תוך שהיא מגישה תגובות וסיכומים שונים, מבלי שהייתה זכאית לכך ובלא שתינתן לה כל רשות לכך מבית הדין, וכל זאת על מנת לעכב העברת הדיון בדרישותיה הנוספות של התובעת לבוררות.

ד.    לאחרונה, בניסיון נוסף לדחות כל דיון ענייני בדרישותיה הנוספות של התובעת והעברתן להכרעת בורר, הגישה משען בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין מיום 7.6.2000, ובכך, כך, לגישת התובעת, גדשה את הסאה בכל הקשור לאי מילוי התחייבויותיה על פי פסק הדין.

ה.    לחילופין, לאחר שנחתם הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין, נהגה משען בחוסר תום לב כלפי התובעת בכל הקשור למילוי התחייבויותיה על פי פסק הדין, עד כדי הפרתו היסודית בכל אחד מאלו:

-    בניגוד להוראות סעיף 2 לפסק הדין, לא שילמה משען במועד הקבוע בפסק הדין את התשלומים להם זכאית התובעת, על פי ההסכם הקיבוצי והפרשנות המקובלת אצל משען.

-    משען נמנעה במכוון מלקבוע פגישה עם התובעת ו/או מי מטעמה לצורך דיון בתביעות הנוספות, ורק בלחץ התובעת נקבעה פגישה כזו ליום 2.3.2000, שהייתה חמישה ימים לפני המועד האחרון שנקבע לניסיונות ליישב את חילוקי הדעות בין הצדדים על פי פסק דין.

-    משען ביטלה את הפגישה שנקבעה וסיכלה מראש תיאום פגישה חדש בין הצדדים במסגרת הזמן שנקבעה בפסק הדין.

-    ביום 6.3.2000 - יום לפני תום המועד הקבוע בפסק הדין ליישוב חילוקי הדעות בין הצדדים בעניין דרישותיה הנוספות של התובעת, בחרה משען להתייחס לדרישות אלה, שהועברו אליה כבר ביום 27.2.2000, תוך שהיא מעלה לראשונה את דרישתה חסרת היסוד כי התובעת תפרט את המקורות בהסכם הקיבוצי לכל דרישותיה.

3.2  טענות משען, בכתב ההגנה, הן כדלקמן:

א.    משען מילאה אחר פסק הדין ככתבו וכלשונו, והתובעת קיבלה בדיוק את אותם התנאים המוענקים לעובד מפוטר על פי ההסכם הקיבוצי במועדים הנהוגים במשען.

ב.    הפגישה בין הצדדים נקבעה רק ליום 2.3.2000, שכן, על פי, המקובל במשען - התשלומים לתובעת נועדו להסתיים ביום 1.3.2000, מועד תשלום משכורת פברואר, ובא כוח משען סבר כי רצוי לקיים את הפגישה לאחר ביצוע התשלומים הנ"ל, ובנוסף היה שרוי בעומס עבודה.

ג.     את הפגישה שנקבעה ליום 2.3.2000 נאלץ ב"כ משען לדחות עקב ישיבה דחופה שנקבעה ליום זה, הנוגעת לעתירה לבג"צ שהתקבלה נגד לקוחות המשרד. ב"כ משען ביקש לדחות את מועד הפגישה שנקבעה עם ב"כ התובעת למועד אחר, אולם ב"כ התובעת סירב והתעקש שהפגישה תתקיים במועדה או לא תתקיים כלל.

ד.    למרות שכבר ביום 25.1.2000 מסרה משען לתובעת את פרטי התשלומים שתקבל לפי ההסכם הקיבוצי, נמנעה התובעת מלהודיע מה הן דרישותיה הנוספות, ורק ביום 27.2.2000 הודיעה מה הן דרישותיה הנוספות, אשר אינן קשורות להסכם הפשרה שביסוד פסק הדין - בו נקבע כי התובעת זכאית להטבות לפי הוראות ההסכם הקיבוצי בלבד.

 

ה.    משען אכן הגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי על החלטת בית הדין האזורי על מינוי בורר. התובעת החליטה על ביטול ההסכם הפשרה שביסוד פסק הדין, ולאחר שהודיעה זאת לבית הדין, החליט בית הדין כי נוכח ההודעה על ביטול הסכם הפשרה אין הוא נותן בשלב זה החלטה על מינוי בורר.

ו.     משען לא סירבה להעביר את הסכסוך לבוררות, ככל שהדבר עולה מפסק הדין, ואף אינה מסרבת כיום. משען דרשה מן התובעת לפרט מקור בהסכם הקיבוצי לדרישותיה הכספיות לפני שאלה יופנו לבוררות. סירובה העקשני, בחוסר תום לב, של התובעת לפרט את המקור לדרישותיה הכספיות בהסכם - הוא שהביא להתנגדות משען למינוי בורר.

ז.     מאז מתן החלטת בית הדין הנכבד ביום 7.6.2000 על מינוי בורר, האחראית הבלעדית לכך שלא מונה עדיין בורר היא התובעת, לאחר שזו הודיעה לבית הדין על ביטול הסכם הפשרה.

ח.    אין יסוד לטענת התובעת כי הגשת בקשת רשות ערעור מנעה מינוי בורר, ומהווה הפרה יסודית של ההסכם ומקנה לה זכות לבטל את הסכם הפשרה. הגשת בקשת רשות ערעור הינה שימוש לגיטימי בזכות שבדין, מה גם שמשען לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות ערעור.

ט.    התובעת מעוניינת לבטל את פסק הדין על מנת להשיג לעצמה הטבות וזכויות שלא בא זכרן בהסכם הקיבוצי. כיוון שהתובעת קיבלה את כל המגיע לה על פי ההסכם הקיבוצי, העברת דרישותיה לבורר לא תוסיף לה דבר, ולכן היא מעדיפה להעלות דרישותיה החריגות במסגרת תביעה זו, שהינה שימוש לרעה בהליכי משפט.

4.    מעמדו הנורמטיבי של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין

4.1  מושכלות יסוד הן כי בהליך אזרחי, "משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין". הטעם לקיומו של הכלל בדבר 'מעשה בין דין' הוא כי שיקולים שבתקנת הציבור מחייבים לשים קץ לדיונים משפטיים (נילי זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, (התשנ"א) עמ' 3-6) .

4.2  אף הסכם פשרה אשר נחתם בין צדדים לסכסוך וקיבל תוקף של פסק הדין, הרי הוא בגדר 'מעשה בית דין' בין הצדדים, מחייבם לנהוג על פיו, ועל פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט אינו רשאי לבטלו, כל עוד אין בו פגם: "הטעם לכך פשוט בתכלית; פסק דין בהסכמה, שלא כפסק דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו; הסכם כזה אין בית המשפט רשאי לבטל או לשנות כל עוד אין פגם בו" (ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב 2, פ"ד כד(2), 826).

4.3  זאת ועוד, פסק דין שניתן בהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות - של פסק דין ושל הסכם. על כן, ניתן פסק דין, כאמור, לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון טעות, הפרת חוק, או הפרתו, ועל בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), סעיף 446 (1995)).

 

4.3  בהקשר זה ובהתייחס לסופיותם של הסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין, נפסק בבית המשפט העליון כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם...באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי 'בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שהתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך'...בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לנשוא הפשרה...מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מהפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה...לנתבע אשר הסכים להתפשר, יש ציפייה לגיטימית לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה." (כבוד השופט תיאודור אור בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא (1), 577 בעמ' 6 לפסק הדין).

4.4  לאור דברים אלה, קבע כב' השופט אור, כי התכונה המרכזית של הסכמי פשרה היא כאמור סופיותם, ועל כן נקבע בהסכמי פשרה בדרך כלל, כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה, ככל שהיא קיימת, משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי הפשרה. אמנם אין בעובדה זו, מוסיף כבוד השופט אור, כדי למנוע, במקרים המתאימים, לקבל טענה כי בהסכם פשרה נפל פגם המצדיק את ביטולו, אולם יש לנקוט גישה זהירה בעניין זה ולקבוע כי דין ההסכם להתבטל רק כאשר מתקיימים טעמים כבדי משקל שיש בהם כדי להצדיק את הביטול (שם בעמ' 8 לפסק הדין).

4.5  מכאן שבהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענותיו של צד שחתם על הסכם פשרה שקיבלת תוקף פסק דין, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם. על הטוען כי אכן נפל פגם בהסכם, מוטל הנטל להוכיח זאת, שכן העילות לביטולו של ההסכם הינן עילות מדיני החוזים, המפורטות בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (ע"א 116/82 לבנת נ' טולדאנו, פ"ד לט(2) 729).

4.6  כך נקבע בהלכה הפסוקה, כי עילת התרמית עשויה להקים עילה לביטול פסק דין אשר ניתן על יסוד הסכם פשרה, ככל שיש בכוחה לבטל התקשרות חוזית: "ניתן לבטל פסק דין אשר ניתן על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין...בין היתר, ניתן לבטל פסק דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק הדין...הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה". (457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42, ראה גם: ע"ע 690/88 רובין נ' רובין פ"ד מד(3), 459, ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577.

5.    דיון והכרעה

5.1  התובעת טוענת כי משען הפרה את הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין - הפרה יסודית המקימה לה עילה לבטלו.

5.2  'הפרה יסודית', מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") כדלקמן: "הפרה יסודית - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית..."

5.3  מפאת חשיבותו להכרעה במחלוקת שבנדון, יפורט להלן כבר בשלב זה תוכנו של הסכם הפשרה (נספח א' לכתב התביעה):

 

הודעת מוסכמת מטעם בעלי הדין

 

הצדדים מודיעים לכבוד בית הדין כי הסכימו כדלקמן:

1.    התובעת תסיים את עבודתה במשען, בדין מפוטרת, ביום 31.1.2000

2.    משען תשלם לתובעת ותקנה לה את כל המגיע למפוטר כמותה על פי ההסכם הקיבוצי כפרשנות המקובלת במשען (בצירוף - כמובן - למשכורת ינואר 2000).

3.    התובעת זכאית לדרוש - אם תהיה בדעה כי ההסכם הקיבוצי מקנה לה יותר ממנה שנתנה משען - דרישות נוספות במסגרת ההסכם הקיבוצי.

4.    הצדדים ינסו ליישב חילוקי דעות כנ"ל עד ליום 7.3.2000.

5.    אם המאמץ הנ"ל בס' 4 לא יעלה יפה מעבירים הצדדים את המחלוקת בעניין דרישות התובעת כנ"ל בס' 3 להכרעת בורר.

6.    הבורר יתמנה בהסכמת הצדדים או, בהיעדרה על ידי כבוד בית הדין מבין השופטים בדימוס של בית הדין לעבודה, על פי פניית מי מהצדדים.

הבורר כפוף בנושאי המחלוקת להוראות ההסכם הקיבוצי ואינו רשאי להקנות זכות או הטבה מעבר למה שקובע ההסכם הקיבוצי"

5.4  כעולה מנוסח הסכם הפשרה, לא הסכימו ביניהם הצדדים מה ייחשב ביניהם הפרה יסודית המצדיקה את ביטולו של הסכם הפשרה, ועל כן, הקביעה בדבר קיומה של הפרה יסודית היא מתפקידו של בית הדין, הנדרש להסיק זאת מלשון החוזה ומן הנסיבות האופפות אותו (ראו סעיף 78 לסיכומי התובעת והאזכורים שם).

5.5  להלן נדון אחת לאחת בטענות השונות, שהעלתה התובעת בכתב התביעה לעניין זכאותה לבטל את הסכם הפשרה בגין הפרתו היסודית, ונבחן האם אומנם מדובר בהפרה יסודית.

 

5.6  אי העברת הסכסוך לבוררות

א.    לטענת התובעת בסעיף 57 לכתב התביעה, סירובה של משען להעביר את הסכסוך בין הצדדים לבוררות, והתנגדותה לבקשת התובעת למינוי בורר, על פי סעיף 6 להסכם הפשרה, מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה המקים לה עילה לביטולו: "התובעת תטען, כי סירובה של הנתבעת להעביר את הסכסוך בין הצדדים בעניין דרישותיה הנוספות של התובעת לבוררות והתנגדותה לבקשת התובעת למינויו של הבורר על ידי בית הדין, מהווה הפרה יסודית של פסק הדין, כהגדרתה בחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א - 1970"

ב.    מנגד טוענת משען בסעיף 34 לכתב ההגנה, כי לא סירבה להעביר את הסכסוך לבוררות, וכי סירובה של התובעת לפרט את המקור הנורמטיבי לדרישותיה הכספיות הוא שסיכל את הבוררות: "הנתבעת לא סירבה להעביר את הסכסוך לבוררות ככל שהדבר עולה מההסכם שנחתם בין הצדדים ואף אינה מסרבת כיום. הנתבעת דרשה מן התובעת לפרט מקור בהסכם הקיבוצי לדרישותיה הכספיות לפני שאלה יופנו לבוררות. סירובה העקשני (בחוסר תום לב ובדרך בלתי מקובלת) לפרט מקור לדרישותיה הכספיות בהסכם הקיבוצי הוא שהביא להתנגדות הנתבעת למינוי הבורר."

ג.     אין בידי לקבל את ההנחה המובלעת בכתב התביעה בדבר 'סירובה של הנתבעת' להעביר את הסכסוך לבוררות, היות וכלל לא שוכנעתי כי משען סירבה, במועד כלשהו, להעביר את הסכסוך בין הצדדים לבוררות.

 

ד.    כל שהוכיחה התובעת בהקשר זה הוא כי, ביום 6.3.2000 פנתה משען לתובעת בדרישה שתפרט מהם הסעיפים שבהסכם הקיבוצי עליהם היא מתבססת בדרישותיה הכספיות ממשען, כפי שנקבע בסעיף 3 להסכם הפשרה.

ה.    אמת, פנייתה של משען לתובעת ביום 6.3.2000 נעשתה יום לפני המועד האחרון שנקבע בהסכם הפשרה לניהול מו"מ בין הצדדים, בטרם יוחלט על מינוי בורר. בפניית משען במועד בו פנתה, היה אולי משום הפעלת לחץ מצידה על בא כוח התובעת להיעתר לדרישתה לתחום את המחלוקת הכספית בגדרי ההסכם הקיבוצי. על אף זאת, אין בכך בנסיבות העניין, לטעמנו, כדי להעיד על כך שמשען סירבה למינוי בורר.

ו.     מקובלת עלינו עמדת משען כי נקטה בהליך זה על מנת להגדיר את גבולות סמכותו של הבורר, על פי ההסכם הקיבוצי, בטרם העברת העניין להכרעתו. בדרך זו ביקשה משען להימנע מפתיחת חזיתות חדשות אשר אין להן זכר בהסכם הקיבוצי, כפי שהוסכם בין הצדדים בסעיף 3 להסכם הפשרה הקובע מפורשות: "התובעת זכאית לדרוש - אם תהיה בדעה כי ההסכם הקיבוצי מקנה לה יותר ממנה שנתנה משען - דרישות נוספות במסגרת ההסכם הקיבוצי"

ז.     נזכיר כי בעקבות בקשת התובעת למינוי בורר, הורה בית הדין ביום 7.6.2000 לצדדים לפעול למינוי בורר, לאחר שקבע כי אין חובה על התובעת להצביע על המקור הנורמטיבי לדרישותיה הנוספות במסגרת ההסכם הקיבוצי, מעבר לאלו שפורטו על ידה במכתב ששלח בא כוחה ביום 27.2.2000 ואשר בו פורטו דרישותיה (ת/37 לתיק מוצגי התובעת):

"ההסכם בין הצדדים קובע מנגנון ליישוב חילוקי דעות באמצעות בוררות. סמכויות הבורר מוגדרות לדרישות שמקורן בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. אין בהסכם כל הוראה ו/או תנאי המחייב פירוט המקור לתביעותיה של המבקשת בהסכם הקיבוצי. כמו כן אין חובה להגיש לצד השני פירוט הדרישות בטרם הגשתן לבורר במסגרת סמכויותיו. עם זאת הועלו דרישותיה הנוספות של המבקשת במכתבו של בא כוחה מיום 27.2.2000 ואם כן אלו הן דרישותיה הנוספות של המבקשת הרי שאלו תובאנה בפני הבורר להכרעה בכפוף לסמכויותיו כפי שהוגדרו בהסכם הבוררות... הצדדים יפעלו למינוי בורר בהסכמה ובאם לא יעלה הדבר בידם ימונה הבורר על ידי בית הדין והכל בהתאם להסכם הבוררות".

ח.    בית הדין לא קבע בהחלטתו כי דרישת משען מהתובעת נגועה הייתה בחוסר תום לב או כי דרישת משען מפרה את הסכם הפשרה. כל שנקבעה בהחלטה מיום 7.6.2000 הוא כי על הצדדים לפעול למינוי בורר אשר יכריע בדרישותיה הנוספות של התובעת.

ט.    משלא השיגה התובעת על החלטת בית הדין מיום 7.6.2000, הרי שמשהפכה החלטה זו לחלוטה, קיים השתק פלוגתא המונע מן התובעת לטעון כיום טענות כנגד התנהלות משען עובר להחלטה זו. השתק פלוגתא זה מקים מחסום דיוני בפני התובעת להתדיין שוב באותה פלוגתא שנידונה והוכרעה בהליך משפטי קודם, וזאת אפילו מבוססת ההתדיינות הנוכחית על עילת תביעה שונה.

י.     כעולה מכתב התביעה, יצא עיקר קצפה של התובעת על בקשת רשות הערעור שהגישה משען על החלטת בית הדין הנ"ל (סעיף 57.5 לכתב התביעה):"לאחרונה, בניסיון נוסף לדחות כל דיון ענייני בדרישותיה הנוספות של התובעת והעברתן להכרעת בורר, הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הנכבד מיום 7.6.2000, ובכך כך גישת התובעת, גדשה את הסאה בכל הקשור עם אי מילוי התחייבויותיה על פי פסק הדין"

 

יא.   אף כאן אין בידנו לקבל את טענת התובעת, ולו מן הטעם, שהחלטת צד לערער על החלטת ביניים, אינה מעידה, כשלעצמה, על חוסר תום לב, מה גם שכפי שהובהר על ידי משען, לא הגישה משען כל בקשה לעיכוב ההחלטה ועל כן לא עמדה בפני התובעת כל מניעה להמשיך בהליכים למינוי בורר ובניהול בוררות, אילו חפצה התובעת בכך.

יב.   למעלה מן הצורך נעיר, כי אף סעיף 18 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 קובע במפורש כי אין בכוחה של בקשת רשות הערעור שהגישה משען כדי לעכב את המשך הליכי הבוררות: "הגשת בקשה לבית המשפט בקשר לבוררות, אם על ידי בעל דין ואם על ידי הבורר, אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר".

יג.    זאת ועוד, הוכח בפנינו כי למן המועד בו ניתנה החלטת כב' השופט סאמט, המורה לצדדים לברור להם בורר, פעלה התובעת לסיכול האפשרות למינוי בורר באופן הגלוי והמפורש ביותר, לאחר שהודיעה לבית הדין ביום 26.7.2000 על ביטול הסכם הפשרה (נספח לב לכתב התביעה).

יד.   לפיכך, ולנוכח הודעתה המפורשת של התובעת על ביטול הסכם הפשרה, ניתנה החלטתה של כב' השופטת סמט ביום 23.8.2000, שלא למנות בשלב זה בורר לצדדים (נספח לז' לכתב התביעה):

"המבקשת הגישה בקשה לפסיקת הוצאות ולמינוי בורר. בטרם ניתנה החלטה בבקשה נמסרה על ידי המבקשת הודעה לבית דין, לפיה מודיעה היא על ביטולו של הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין מיום 19.1.2000, וכי בכוונתה לפעול לביטולו של פסק הדין. בנסיבות אלו, אין בית הדין נזקק בשלב זה ליתן החלטתו בבקשה למינוי בורר בהתאם לסעיף 6 להחלטה מיום 7.6.2000"

טו.   סיכומם של דברים, התובעת היא זו הנושאת במירב האחריות לכך שעד היום לא מונה בורר לסיום המחלוקת הכספית בין הצדדים, שכן, הודעתה על ביטול הסכם הפשרה, היא זו אשר מנעה מבית הדין למנות בורר לצדדים.

טז.  משקיבל בית הדין את טענות התובעת, וקבע כי התובעת אינה נדרשת לפרט בפני משען מהיכן בהסכם הקיבוצי נובעות תביעותיה, הרי שלמן אותו מועד, היה על התובעת להמתין להחלטת בית הדין בדבר זהות הבורר שייבחר לבירור המחלוקת הכספית בין הצדדים. משלא עשתה כן התובעת, ותחת זאת מיהרה להגיש בקשה לביטול הסכם הפשרה, אין לה אלא להלין כעת על עצמה בלבד.

יז.    לפיכך נדחית טענת התובעת כנגד משען כי הפרה את הסכם הפשרה באי העברת הסכסוך לבוררות.

5.7  אי תשלום הכספים במועד

א.    לטענת התובעת בסעיף 58.1 לכתב התביעה, שולמו לה באיחור הסכומים שנקבעו בהסכם הפשרה, ועל כן מדובר בהפרה יסודית של הסכם הפשרה המקימה עילה לביטולו: "התובעת תטען, כי הנתבעת, בניגוד להוראות סעיף 2 לפסק הדין, לא שילמה במועד הקבוע בפסק הדין את התשלומים להם הייתה זכאית התובעת על פי ההסכם הקיבוצי והפרשנות המקובלת לו אצל הנתבעת".

 

ב.    מנגד טוענת משען כי שילמה לתובעת את כל המגיע לה במועד שנקבע, בפרק הזמן הקצר ביותר, כמפורט בסעיפים 23-24: כך הודיעה משען ביום 26.1.2000 לקרן הגמלאות המרכזית (קג"מ) על סיום עבודת התובעת במשען בסוף חודש ינואר והורתה לה להעביר את מלוא הסכומים שנצברו לטובת התובעת בקרן לבעלותה. ביום 31.1.2000 העבירה קג"מ את הפרטים הדרושים, וכבר למחרת היום ערכה משען טופס 161 ומסרה אותו לתובעת. התובעת מסרה למשען ביום 14.2.2000 את אישור מס הכנסה, וביום 1.3.20000 שילמה משען לתובעת את כל הסכומים המגיעים לה לפי ההסכם הקיבוצי, המגיעים לסך של 218,000 ש"ח: השלמת פיצויים, פיצויים מוגדלים, מענק הסתגלות, הודעה מוקדמת, מענק חד פעמי.

ג.     נקדים ונאמר כי אפילו נכונה הייתה טענת התובעת, לפיה שילמה משען את הכספים המתחייבים באיחור של חודש ימים, הרי שאין בכך כדי לשמש עילה לביטול הסכם הפשרה, באשר אין מדובר בהפרה יסודית, וממילא לא הובאה בפנינו כל ראייה לכך שהתובעת פנתה בדרישה למשען לתקן את 'ההפרה היסודית' הנטענת. משהשלימה התובעת עם האיחור בתשלום ומשלא נקטה כל צעד כנגד משען בתקופת ההפרה, אינה רשאית בדיעבד לטעון לבטלות ההסכם אשר מכוחו שולמו לה הסכומים כאמור.

ד.    אף התובעת הודתה בחקירה כי לא נגרם לה כל נזק כלכלי או רגשי מכך שההטבות הועברו לידיה במשכורת חודש פברואר, ולא במשכורת חודש ינואר (עמ' 31 לפר' מיום 16.5.2005, שורות 1-9):

"ש.  האם לדעתך אחרי ששילמו לך ב-1/3 במקום ב-1/2 שלטענתך, הוא מועד התשלום הנכון, זה הפרה חמורה של ההסכם?

 

ת.    כן.

ש.   תסבירי כיצד זה הפריע לך, האיחור בתשלום, להמשיך בדרכך, זה מה שאת טוענת בסעיף 25 לתצהירך.

ת.    אני חושבת שאנשים שחותמים על הסכם צריכים לעמוד בו, במיוחד חברה כמו משען.

ש.   אולם זה לא הפריע לך להמשיך בדרכך?

 

ת.    לא הפריע לי."

ה.    מכאן שבנסיבות כפי שתוארו לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי תשלום הטבות פרישה בשווי העולה על 200,000 ₪ כחודש ימים לאחר פרישה הינו עילה לביטול הסכם הפשרה.

5.8  הימנעות מקביעת פגישה וביטולה

א.    העילה השלישית לביטול הסכם הפשרה בטענה של הפרתו היסודית, מתבססת על טענת התובעת כי בא כוח משען סירב להיפגש עמה, כמובהר בסעיף 58.2-58.3 לכתב התביעה: "הנתבעת נמנעה במתכוון מלקבוע פגישה עם התובעת ו/או מטעמה לצורך דיון בתביעותיה הנוספות, ורק בלחץ התובעת נקבעה פגישה כזו ליום 2.3.2000 (5 ימים לפני המועד האחרון לניסיונות ליישוב חילוקי הדעות בין הצדדים בעניין זה על פי פסק הדין); יצוין כי לעניין הימנעות מקביעת פגישה כאמור, הציגה הנתבעת גרסה שונה בכל פעם; פעם היתה זו כוונתה לעשות כן עד לאחר ביצוע התשלומים אשר לדעתה מגיעים לתובעת ופעם עתירה שהוגשה כנגד לקוחות ב"כ הנתבעת שלא אפשרה קיום פגישה כאמור; הנתבעת ביטלה את הפגישה שנקבעה וסיכלה תיאום פגישה חדשה בין הצדדים במסגרת הזמן שנקבעה בפסק הדין".

 

ב.    לגרסת משען, הפגישה נקבעה בין הצדדים ליום 2.3.2000, מן הטעמים שפורטו במכתב שנשלח לבא כוח התובעת, וכי עקב ישיבה דחופה נאלץ בא כוח משען לדחות את הפגישה, וביקש לקיימה במועד אחר, אלא שבא כוח התובעת סירב לכך (סעיף 25.2 לכתב ההגנה): "ב"כ הנתבעת נאלץ לדחות את הפגישה שנקבעה ליום 2.3.2000 עקב ישיבה דחופה שנקבעה ליום זה, הנוגעת לעתירה לבג"צ שהתקבלה נגד לקוחות המשרד. ב"כ הנתבעת ביקש לדחות את מועד הפגישה שנקבעה עם ב"כ התובעת למעוד אחר, אולם ב"כ התובעת סירב והתעקש שהפגישה תתקיים במועד או לא תתקיים כלל"

ג.     לאחר שעיינו בנוסח הסכם הפשרה, הגענו לכדי מסקנה כי דין טענת התובעת להידחות גם בעניין זה, זאת לאור לשונו הברורה של סעיף 4 להסכם הפשרה, בו נכתב: "הצדדים ינסו ליישב חילוקי דעות כנ"ל עד יום 7.3.2000".

ד.    את לשון הסעיף, המורה כי 'הצדדים ינסו ליישב את חילוקי הדעות' , יש לפרש כפשוטו, ואין לקורא לתוכו פרשנות המחייבת את משען לקיים פגישה עם התובעת עד ליום 7.3.2000. משמעותו המילולית הברורה של סעיף 4 הינה כי הצדדים ינסו ליישב ביניהם את חילוקי הדעות, ולא כי חלה עליהם חובה כלשהי לעשות כן מכוח הסכם הפשרה.

ה.    לפיכך, אפילו תתקבלנה טענות התובעת כי בא כוח משען דחה במכוון את הפגישות עם בא כוח התובעת, הרי שאין בכך כדי לשמש אמתלה לביטול הסכם הפשרה, ובוודאי שאין ניתן לראות בכך הפרה יסודית של הסכם הפשרה.

ו.     למעלה מהדרוש נעיר כי לא סברנו שבא כוח משען פעל בחוסר תום לב בדחיית הפגישה עם בא כוח התובעת, ומקובלת עלינו גרסת משען בעניין זה, לפיה היה זה בא כוח התובעת אשר עמד על כך כי הפגישה תתקיים ביום 2.3.2000 או לא תתקיים כלל, כפי שהעיד על כך בא כוח משען בחקירתו הנגדית (עמ' 12 לפר' מיום 16.5.2005, שורות 19-25).

6.    סוף דבר

6.1  התביעה לביטול הסכם הפשרה נדחית.

6.2  התובעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישולמו תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין.

6.3  המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום ו' בחשון, תשס"ח (18 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים